| 9/2008
ארץ נהדרת קצת ארוך אבל לדעתי שווה את המאמץ.
"דודו, דודו, תמסור! אני פנוי! נו בחייאת דודו למה לא מסרת? הייתי לבד מול השוער" צעק דודו בעצבנות. "מצטער אחי, טעות שלי, לא ראיתי אותך" השיב לו דודו בתגובה תוך שהוא מסמן עם היד להמשיך לשחק. "טוב לא נורא יאללה תחזור להגנה" צעק דודו. בערך בשלב הזה הבין דודו שלשחק כדורגל לבד זה לא הכי אפקטיבי כי אין מי שימסור לך את הכדור, לא משנה כמה אתה פנוי ברחבה. הוא לקח את הכדור והתחיל ללכת לכיוון הבית.
דודו הוא בחור בן 24 שהמילה "תימהוני" עושה עימו חסד גדול. כשהיה בן שנה וחצי נפל מהעגלה ונחבט בראשו ומאז אף אחד לא מבין מה קורה איתו. בערך בגיל 13 אנשים כבר הפסיקו לנסות כשהקול אמר לדודו שהוא ציפור. דודו גזר 2 ארגזי קרטון בצורת כנפיים, קשר אותם בחבל לשרוולי החולצה, טיפס על הגג של הקוטג' הקטן בקרית עקרון שבו גר עם הוריו, צעק בקולי קולות "אני ציפור! אני ציפור!" וקפץ. מיותר לציין שהציפור עפה בקו ישר לכיוון אדמת הטרשים היבשה שבגינה, וכך התנפצו להם חלומו של דודו לעוף, ביחד עם עוד 4 שיניים. כיום, 11 שנים ו-3 שנות לימוד מאוחר יותר, דודו עדיין גר עם הוריו באותו קוטג' קטן בקרית עקרון. הוא אינו סובל מפיגור שכלי, רק קצת קוקו. עקב מצבו הנפשי המעורער אינו יכול הוא לעבוד, ולכן מעביר דודו את עיקר זמנו הפנוי בין טיפול פסיכיאטרי, משחקי מחשב וכדורגל. כשהיה בן 9 גילו הוריו כי הספורט הפופולארי בעולם גורם לבנם אושר רב, ולכן רשמו אותו לחוג כדורגל במתנ"ס. עד גיל 18 המשיך דודו להתאמן באופן קבוע, עד שנאלץ לפרוש בשל הגיל. הוא לא נטש את התחום, והמשיך לשחק כל יום שישי במגרש בחטיבת הביניים של המועצה המקומית. הילדים ששיחקו איתו היו התלמידים של אותו בית ספר, ולכן דודו הרגיש שהוא מסוגל לעמוד מולם בכבוד בזכות היתרונות הפיזיים שלו. בכל זאת, 10 שנים הבדל. כך במשך 6 שנים בכל יום שישי נאספו ילדי החטיבה שהתחלפו כל שנה, ודודו, שתמיד היה שם, במגרש לאחר ארוחת שישי למשחקי קט רגל עד שעות הלילה.
הכל היה טוב ויפה עד שיום אחד החלה להסתמן מגמה מדאיגה: במקום 20 ילדים באו לשחק רק 14. שבוע אחר כך רק 9, ואפילו לא היה אפשר לשחק 5 על 5. אחרי חודש מצא את עצמו דודו בודד באותו ערב שישי המדובר. הוא חזר הביתה מאוכזב ושאל את אביו: "אבא, למה החברים לא במגרש?" אבא של דודו לא כל כך התעניין. הוא היה מרוכז בטלוויזיה. זה היה יום שישי בערב וארץ נהדרת שודרה. דודו המשיך ללחוץ אבל אבא נפנף אותו לטובת תוכנית הטלוויזיה. דודו פנה לאימו כמוצא אחרון. למזלו אמא הנפלאה חיבקה אותו ועודדה: "לא נורא חמוד. החברים כנראה רואים ארץ נהדרת" "מה זה ארץ נהדרת, אמא?" שאל דודו, שכן הוא מעולם לא ראה טלוויזיה בערבי שישי ולא שמע על התוכנית הפופולארית. "נו, תוכנית טלוויזיה, קוריצה, קיציס וכל אלה, אתה לא מכיר?" ענתה לו האם. "לא. מה זאת ארץ נהדרת ומה כל כך נהדר בה?" שאל. "ארץ נהדרת זאת תוכנית טלוויזיה בערץ 2 שמנחה אייל קיציס. זאת תוכנית מצחיקה כזאת, שבגלל זה הרבה אנשים אוהבים לראות אותה. כנראה בגלל זה החברים שלך לא באים יותר לשחק כדורגל"
באותו הלילה דודו לא הצליח לישון. האנרגיה שהוא לא הוציא בכדורגל גרמה לו להתהפך במיטה עד השעות הקטנות של הלילה. הוא ניסה לחשוב על פתרון למצוקת ערב שישי ולפיאסקו האיום שגרמה לו התוכנית הסאטירית. דודו לא היה טיפש מוחלט, רק בעל הגיון מעט שונה משאר הבריות, וחשב שלב אחרי שלב: "החברים לא באים לכדורגל בגלל ארץ נהדרת. מה שאומר שאם לא תהיה ארץ נהדרת, החברים יבואו! אייל קיציס מנחה את ארץ נהדרת, זה אומר שאם לא יהיה אייל קיציס, לא תהיה ארץ נהדרת! אם לא יהיה אייל קיציס, החברים יבואו לשחק איתי כדורגל!" "אבל איך אני עושה שלא יהיה אייל קיציס?" חשב לעצמו דודו. "תהרוג אותו" נשמע לפתע דיבור בתוך ראשו של דודו. "שוב פעם אתה? בפעם האחרונה שאמרת לי לעשות משהו, טעית בגדול ובגללך שכבתי יומיים בבית חולים" "אני לעולם לא טועה. זו לא אשמתי שלא נפנפת בכנפיים מספק חזק" השיב הקול המסתורי. נקודה טובה, חשב לעצמו דודו. "אבל איך?" המשיך דודו בדו שיח עם הקול השטני שברא מוחו. "כמו במחשב" השיב הקול המסתורי והפעם גם היה לו הד. דודו הבין מיד את כוונת המשורר. משחק המחשב האהוב עליו היה משחק בו השחקן מגלם רוצח שכיר שמסתנן למקומות ציבוריים ומחסל את קורבנותיו בעזרת אקדח 9 מילימטר שהוא נושא עימו. להשיג אקדח היה החלק הקל. חיטוט זריז במגרת התחתונים של אבא הוליד את המציאה- ברטה משנת 1983 שאבא החזיק לצורך הגנה עצמית. האקדח עצמו לא ירה כבר 5 שנים, אבל דודו תיאר לעצמו שהאקדח לא שכח את המטרה שלשמה הוא נוצר. החלק הקשה היה למצוא את אייל קיציס. חצי שעה של גלישה מאומצת באינטרנט הובילו לתגלית מרעישה- ארץ נהדרת משודרת כל יום חמישי ב-18:00 אחר הצהריים באולפני הרצליה. שיחת טלפון אחת ביום ראשון ודודו שיריין 2 כרטיסים, לו ולאבא, שכאמור אהב מאוד את הסדרה ושמח על ההזדמנות לבלות קצת זמן איכות עם הבן.
את המשך השבוע בילה דודו באימונים בלתי פוסקים לקראת ההתנקשות. הוא שיחק במחשב יומם ולילה. דודו לא ידע איך נראים האולפנים מבפנים, לכן שיחק בכל השלבים שוב ושוב, רק כדי להיות בטוח ולצבור ניסיון. ביום רביעי בלילה כבר הרגיש מוכן אחרי שסיים את השלב האחרון ברמה הכי קשה.
שעת השין הגיעה. דודו התלבש יפה, החביא את האקדח בתחתונים, ונסע ביחד עם אביו לצילומי התוכנית ארץ נהדרת באולפני הרצליה. הם הגיעו, נכנסו, ותפסו את מקומם בקהל. התוכנית החלה. קיציס נכנס לקול מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל באולפן, והחל בצילומי התוכנית. מצב רוחו המרומם הסגיר כי ככל הנראה אין לו מושג על מה שמתכנן דודו עבורו. כעבור 10 דקות של צילומים, ניכר היה כי הקהל משועשע, אך דודו לעומת זאת היה מתוח כמו קפיץ. הוא שקל בשנית וחשב שאולי הרעיון לא כל כך טוב אחרי הכל. "תעשה את זה. עכשיו!" אמר לפתע הקול המשונה. "אבל מה אם אתה טועה?" השיב לו דודו במחשבותיו. "אני לעולם לא טועה" ענה הקול. "רוצה כדורגל בשישי? תירה באייל קיציס עכשיו!" דודו אזר אומץ, לקח נשימה עמוקה, בלע רוק, הכניס את ידו למכנסיים והוציא משם את האקדח. הוא עבר במהירות בין יושבי הקהל בשורה שבה ישב עם אביו ההמום, שלא הבין מה נכנס פתאום בבן שלו, הגיע למעבר ורץ לכיוון הבמה תוך שהוא שולף את האקדח וצועק: "זה בגלל שלקחת לי את הכדורגל בשישי!" דודו נצר במרחק 2 צעדים מאייל קיציס, כיוון את האקדח לפרצופו ולחץ על ההדק. כלום לא קרה. הוא לחץ על ההדק עוד פעמיים אבל שום דבר לא קרה גם הפעם. האקדח לא ירה. באותה שנייה קפצו עליו 4 מאבטחים והצמידו אותו לרצפה תוך מחשבה שמדובר בטרוריסט מסוכן ולא בבחור תמים שרק רוצה לשחק כדורגל. בתחנת המשטרה שאל החוקר את דודו למה לא היו כדורים באקדח. דודו גירד בראשו ואמר שבמשחק המחשב האקדח בא כבר עם כדורים בפנים, ולא צריך לטעון אותו.
חודשיים מאוחר יותר נגזר דינו של דודו ל-5 שנים בכלא בעוון ניסיון לרצח. השופטים התחשבו במצבו הנפשי ולכן הקלו עליו בעונש. באגף הסגור לחולי נפש, שם נכלא דודו, לא הייתה טלוויזיה. אבל כן הייתה בו חצר עם שערי קט רגל. לאסירים הוקצתה שעה קבועה ביום בה הורשו להסתובב בחצר. בכל יום שישי ניתנו להם 3 שעות, שאותן ניצלו לרוב למשחקי קט רגל בינם ובין עצמם. בסוף השבוע הראשון שלו בכלא, במהלך אחד המשחקים קיבל דודו את הכדור 15 מטרים מהשער, עבר שחקן הגנה ושיחרר פצצה לחיבורים. הכדור ברשת. חבריו לקבוצה ניגשו אליו וחיבקו אותו כמנהגם של שחקני כדורגל כאשר חברם לקבוצה כובש שער. ואז לפתע בין כל ההמולה והרעש שמע דודו לפתע קול מוכר: "אמרתי לך שאני לעולם לא טועה"
*************
זאת הפעם הראשונה שאני כותב בישראבלוג. הסיפור משתתף בתחרות סיפורים על כדורגל בכתובת: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=9912318
| |
| כינוי:
צבי נגב מין: זכר תמונה |