הבלוג של צבי נגב

היה זה אחד הימים הקשים בחיי.
היום שבו נאלצתי לבחור. "זה פשוט אינו יכול להמשך כך" אמרה לי, ואני נותרתי המום, עומד מולה כשפי ומחשבותיי ריקים מתוכן. "עליך לבחור. או הכתיבה שלך או אני. נמאס לי להיות בעדיפות שנייה. מגיע לי יותר מזה. אני רוצה מישהו שיהיה איתי במשרה מלאה ולא חלקית. נמאסו עליי כל הלילות הגשומים בהם נטשת אותי לטובת מעבד תמלילים". המום לחלוטין מדבריה ניסיתי להגן על עצמי: "אבל זה מה שאני אוהב לעשות, מדוע את מחייבת אותי לבחור בין 2 חלקים כל כך משמעותיים בחיי?" אך היא נשארה בשלה: "מילא אם היית עושה מזה כסף. אז אולי הייתי מוכנה לחרוק שיניים ולסבול. אבל אתה כותב למגירה בשם אלוהים!". – "הכסף יבוא, אל תדאגי" ניסיתי להרגיע אותה ולהשליט מעט סדר בכעסה. מעולם לא ראיתיה גועשת כך. מזגה תמיד היה כה שקט וחייכני. קול ההיגיון תמיד הנחה אותה בפעולותיה השונות אך היום איבדה היא את דרכה הקבועה והלכה בדרך סוערת וחסרת כל הגיון. איש אינו ראה אותה כך מעולם.

היה זה אחד הימים הקשים בחיי.
"איך את יכולה לדרוש ממני לנטוש את התשוקה הגדולה שלי? הכתיבה שלי היא מה שמייחד אותי משאר העולם. הוורד הוא מקום המפלט שלי כשבחיים לא הכל זורם". והיא כמובן פירשה את מילותיי בצורה הלא נכונה- "אה, אז עכשיו אני מבינה לאן הרגשות שלך מופנים. כי בזמן האחרון זה בטח שלא אליי". אמרה והוסיפה: "נמאס לי שאתה לוקח אותי כמובן מאליו. נמאס לי להיות זאת שתמיד שם, לא משנה מה אתה עושה. תבחר. או שאתה מפסיק עם הכתיבה או שאני עוזבת אותך. לצמיתות".

- "תעזבי". עניתי לה בנונשלנטיות. "את חושבת שאף פעם לא הסתדרתי בלעדיך? כנראה שכחת את הרגעים הקודמים בהם נפרדנו זה מזו. אז נכון, עשיתי קצת שטויות, אבל יצאתי מהכל בריא ושלם. ובכלל, בחלק מהרגעים המהנים והזכורים ביותר של חיי, את לא הראית נוכחות".

אך היא ידעה שידה על העליונה ולחצה אותי לקיר: "שנינו יודעים בדיוק עד כמה אתה צריך אותי. אתה יודע טוב כמוני שלא תוכל לחיות בלעדיי לאורך זמן".

"סליחה?" השבתי ברוגז. "את זאת שאין לה זכות קיום בלעדיי. אנחנו בסירה הזאת ביחד ואם היא תטבע שנינו נאבד". - "אינני יכולה להמשיך לחיות איתך כך". דמעה החלה זולגת על לחיה המטאפורית ופניה הספרותיות החלו להאדים. "תבחר. או שאתה תחדל מכתיבתך או שאני אחדל מלהתקיים" אמרה לי תוך כדי בכי.

ואני, אני בחרתי להמשיך לכתוב. והיא עזבה אותי. היא עוד תשוב. חסר לה שלא תשוב.
היה זה אחד הימים הקשים בחיי. היום שבו שפיותי עזבה אותי.

*את הסיפור שהשתתף בתחרות הסיפורים בנושא כדורגל בבלוג כתיבה יוצרת ניתן לראות בלינק לחודש הקודם בתחתית העמוד*