תקופה נוראית.
ממש אבל.
ומכל הבחינות-
הבית ספר מעולם לא היה עמוס יותר
יש לנו כל יום מבחן.
כשאני מגיעה לבית ספר ולא מוצאת את טבטי ותמר סביב השולחן של דינה אני מופתעת.
איזה עומס- אלוהים אדירים.
ועם המשוב הזה, קיבינימט.
אני שומעת את חוויתיהם של טבטי ותמר מהתוכנה המהוללת ומתעצבנת; איזו תוכנה טיפשית ויוצרת מריבות.
הורדתי אותה ממש לפני שעה במחשב של חביב (כי לי יש מקינטוש מהמם והתוכנה עובדת רק על חלונות)
ואמא שלי מזועזעת מהציונים...
האמת-
אני לא לומדת, זה נכון. אבל זה לא בגלל עצלנות, באמת שלא.
זאת אומרת, אני כן מאוד עצלנית, אבל יש גבול מסוים של עצלנות- ואפילו אני לא יכולה להיות *כל* היום במחשב בלי לדאוג לשאר דברים (כמו טלוויזיה למשל)
אם היה לי מבחן פעם בשבוע, אפילו פעמיים- הייתי לומדת ומוציאה ציונים טובים,
אבל כשיש לנו מבחן/בוחן כל יום (זה לא משנה. לא צריך ללמוד פחות) זה גורם לי להרים ידיים,
אני לא יכולה לעמוד בלחץ הזה-
אחרי הכל אני בת 15 (עוד שבוע שיאו.) וכדי להתמודד עם הלחץ הזה אני צריכה להגיע כל יום אחרי בית ספר הביתה ולהמשיך עם בית הספר, רק בבית.
ואני לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלי על החרא הזה.
אני מתכוונת לעבור מהכיתה המחורבנת הזאת, אני אעבור לכיתה של שובל, אני מקווה.
אני יודעת שאני מוותרת פה על כיתת מחוננים, שזה חתיכת וויתור.
אני מוותרת פה על למידה לתואר ראשון במסגרת התיכון, ועוד מליון ואחד דברים שיכולים לעזור לי בעתיד המון,
אבל נמאס לי מהלחץ הזה, וכל יום אני רבה עם אמא שלי כי אני משחררת עליה קיטור.
וגם היא בתקופה לא הכי ורודה עכשיו, מצד כולם.
במיוחד חביב ואני- אנחנו רבים איתה המון לאחרונה;
אני שומעת איך חביב מדבר אליה ובא לי להרוג אותו,
יומיים אחרי אני מדברת אליה לא פחות גרוע.
אמא שלי לא צריכה לסבול ולספוג את כל הבעיות שלי, הגיע הזמן לפתור אותן, ואת האמת- אני לא אתחיל להלחם עם עצמי עכשיו ואחרוש למוות עד שאני אתחיל לגרד את ה85.
אני אקל (איזו מילה מוזרה, בחיי) על עצמי ואעבור לכיתה רגילה- השכל שלא לא נעלם לשום מקום, אני יכולה להצליח מאוד.
חוץ מבית הספר,
זו תקופה קשה מעוד כמה בחינות, ולא מעט...
אני לא ארחיב, כי זה לא עניינכם- ואתם במיילא לא קוראים, אז לכו מפה.