עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר,
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים.
הופך שולחנות לעיתים רחוקות
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים.
בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה,
בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים,
כשזה נגמר אתה בחוץ, מחפש איזה תירוץ
רק לא לחזור אל המרירות שמחכה לך בבית.
כי אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות,
אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע,
מנהל מאבקים, משחק משחקים עם בארביות וחיילי צעצוע.
אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך 4 וחצי,
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי...
כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא,עזוב, עם עצמה מסובכת...
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.
הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין
באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש,
העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון,
לא נותנים איזה רמז?
דיי.
אני לא יכול,הסביבה הזאת,
לא יכול לחיות פה,
נמאס לי שמבקרים אותי,שעושים ממני צחוק,
נמאס לי לראות את כל העולם עובר לי מול פנים ורק אני לבד.
לא יכול שקוראים לי כבד.
החברים שלי, חחחחח, חברים.
:\ בע
נמאס לי שאני מתאמץ, ואני מכיר בטעויות שלי,ועושים ממני צחוק,
או שמתגרים בי, ורואים עד כמה אני יכול לסבול,
ולהיות אומלל.
כוס אמק,למה הכל חייב להיות הפוך, כל דבר שאני לא אקח אותו,
הוא הפוך ממה שאני באמת רוצה.
מזל שיש בנדאם אחד בעולם הזה שמבין אותי.
ולו אני מודה.
לא במצב הכי טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
