אתה בחדר,
חושב.
נאבד לך הכל.
לפני חצי שנה הייתה לך את הידידות הכי נפלאה בעולם,
ואפילו לא הערכת אותה.
אתה חושב על האובדן, אובדן גדול, ענקי.
כמו חור גדול בלב.
פשוט, תהום.
איך עשית את זה,
אתה פשוט לא מבין,
מנסה לחזור אחורה,
חושב על המחשבות שעברו לך במוח.
אם בכלל התייחסת לזה.
מה קרה ללב?
קפא?
ועכשיו אתה חושב,
נאבד לך הכל.
היא לא מוכנה להתנתק מהעבר.
זה קשה.
ובצדק,
אתה אמור לשלם מחיר , לא?
אתה הרסת הכל.
היחס , ההתנתקות. הכל קרה באשמתך.
הרס.
אתה חושב על מה שנשאר לך בחיים,
ועל מה שנאבד, זו לא אותה המשוואה.
ואתה מקווה,
שזה יחזור.
עושה הכל.
את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורנית.
וחבל.
אתה מנסה להרוס את עצמך, כי אולי זה החצי השני שלך,
אולי משהו משתלט עליך,
אולי אתה מוציא את כל הכעסים שלך,
על הצד השני שלך.
אתה חושב,
נאבד לך הכל.
למה? מה? איך?
אתה.
וכל מילה נוספת מיותרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
