לפחות החרא גורם לי לחזור לישרא שוב. אני אוהבת שיש לי יכולת לפרוק את המחשבות בכתב. ככה גם אני יודעת לזהות מתי המצב הנפשי שלי רעוע חיחי
אבל הימים האחרונים נראים כמו מעגל אחד שחוזר על עצמו.
אני הולכת לישון בין 2 בלילה לחמש, מנסה להעסיק את עצמי בשטויות, אז בעיקר מרפרפת כל הלילה באוקיי קיופיד. תמיד חיכיתי לרגע שבו זה יהיה לגיטימי מבחינתי לפלוש לעולם הזה. והוא קצת מזכיר את עידן הצ'אטים, מינוס הפדופיליה וקצת פחות ערסים.
מגיעה לעבודה וכל מה שאני רוצה זה לראות פורנו. וזין. והראש משגע ולא עוצר, ואני מסתובבת כל היום דולפת לחות, ואני בכלל לא מבינה למה הגוף בוגד בי ככה וממשיך להשאיר אותי על פול גז חרמנות, כשאני בכלל רוצה לנוח. אני מכווצת את היד חזק, נושכת את השפתיים. די, גוף, די. אני לא יכולה לחיות את זה 24/7. ואני לא בטוחה שאני בכלל מוכנה לעשות סקס.
ואני מרגישה ממש קרובה לאבד שליטה, כאילו עוד שנייה אני חוזרת לסופה שהייתי בעבר, סקס עם כולם כל הזמן. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לחזור למעגל הזה. רוב הזמן הוא הביא לי רק כאב ובדידות, וההיי של זין בכוס לרוב מספיק גם ככה רק ליום אחד, ואז צריך שוב לחפש. לנסות למצוא את הכי פחות זבל ולתת לו שליטה על הגוף שלך.
חשבתי שאפשר לעשות את זה בצורה בוגרת. אבל החיים תמיד נוטים להתהפך, בצורה זו או אחרת. וכל מה שאני רוצה זה זין ועוד זין ועוד זין, אני לא יכולה לחשוב יותר.
הפנים העצובות שאתמול הביטו בי במראה מסתכלות עכשיו עם דמעות, ואני מנסה לשמור אותן בפנים. מרגישה את החום עולה לפנים, ואני מנסה להחזיק אותן שלא יצאו. אני אמורה להיות אישה חזקה עכשיו.
אז אני אזדיין את נשמתי החוצה.
ואז אולי יהיה אפשר לחזור לנשום. האוויר מסביבי עומד, ולא משנה כמה הפוגות אעשה כדי לשאוף אותו בכל הכוח, הריאות עדיין ירגישו ריקות. חומות הבטחון שבניתי מסביבי פשוט נופלות זו אחר זו, ואני חוזרת להיות הכאוס הזה שראה בזין והיי וחרמנות תרופה לחיים.
נתקלתי בידיד מהתיכון בקיופיד, ובשביל הלולז שלחתי לו הודעה. מסתבר שהוא לא זיהה אותי, אבל כן מצאתי חן בעיניו. והוא מציע להפגש. ואולי הוא אפילו מתכנן איזה גנג בנג עם החארות שמיררו לי את החיים בתיכון כי הם היו דלוקים עליי ולא ידעו להתמודד עם אחת כמוני, אז הם ניסו ממש חזק לשבור לי את הבטחון.
אבל לא אכפת לי. האקס שלח הודעה, ולא אכפת לי. אני לא מבוצרת, אני חופשיה. אני יכולה לגעת בשמים, עפה קרוב לשמש ומרגישה את הקרניים מלטפות אותי. מקווה שאדע מתי זה קרוב מדי בשביל לא להשרף.
השמש ממלאה אותי באנרגיה, מעבירה לי יד בשיער. כמה דקות של אוויר ושמש באמצע היום. שמש שקרנית שמחממת אותי רק כדי להחזיר אותי חזרה לקור.
לא מגיע לי את כל זה, אבל שיט הפנס. ועכשיו אין לי עם מי לסחוב את הקושי, למרות שתמיד נראה שביקשתי עזרה במקומות הלא נכונים לי. אבל גאד, היה ממש משחרר לחלוק במשקל הזה. ועכשיו קצת שחור.
שיט הפנס. לפעמים. רוב הזמן. תמיד.
ואז יש שם בלאגן, ואחרי זה מנסה איכשהו להרים את הראש למעלה.
כי בין ים של בולבולים, רטיבות, געגועים, פחד, עצבות, התרפקות על שיחות עם אבא,
תמיד אני צפה חזרה למעלה
עם עוד קליפה אחת פחות מהנשמה שלי.