הדמיון זה ההתחלה להכל

תזכורת לפרק הקודם

עם מזלי הטוב הזה אני עכשיו צריכה לשבת בריתוק לשבוע וכמובן שאן יוצאת בסדר גמור. גם כן מקובלת. כל המורות מתות עליה, ושלא נדבר על המנהלת. היא פשוט האדם הכי אהוב שאני מכירה בעולם, אבל כמובן שאני שונאת אותה שנאת מוות.

פרק 2

ונחשו מה. אני בריתוק לחמישה ימים גם בבית. אילו חיים נפלאים יש לי.

למזלי אמי הסכימה שיגיע אליי מישהו ביום הראשון לריתוק, אבל שוב מזלי הרע מכה בי ומי שהיא התעקשה שיגיע היה פראנק. לא עניין אותה מה קרה ביני לבינו ולמה החטפתי לאן כזאת סטירה, אלא המעניין הוא שאני מכה אנשים. אז פראנק הביע לביתי באותו יום שישי שבמקרה היה גם יומו הראשון של הריתוק שלי. דברנו. דברנו על מה שקרה, הוא הסביר לי הכל בקשר לאן ולמה שהיא הוללה לו. הוא ספר לי כי איימה עליו עם אקדח שאם לא ישכב איתה היא תהרוג אותו. בהתחלה הוא לא האמין לה שהיא מסוגלת ואז היא הוכיחה שהיא מסוגלת. היא ירתה לו בבטן. עד היום הוא עם תחבושת בבטן אבל לא סיפר לאף אחד, אפילו לא לאדם הכי קרוב אליו. אפילו לא לי, "עד שהעניינים התחילו להסתבך" הוא אמר וידעתי שהתכוון למה שקורה עכשיו. הוא הצטער, סלחתי לו. נשכבתי על המיטה וחצי שלי והוא אחרי. חייכתי אליו, הוא חייך חזרה, הוא שם לב שמשהו מטריד אותי. אחרי כמה רגעים שהוא הסתכל עליי עם פנים בררניים הוא שאל אותי בקול המודאג שלו שאני כה אוהבת "מה מטריד אותך, אהובתי?" עניתי לו "לא משהו מיוחד, אני בטוחה שגם מחשבותיך הרהרו בנושא. מה יהיה מחר?" מבט מוטרד עלה על פניו ולאחר שנייה חיוך. הוא ענה, אבל עשה מזה צחוק "אני בטוח במיליון ואחד אחוזים שכל החבורה שתמיד מסביב אן תשאל אותה בקול המעצבן והצפצפני שלהן 'הכל בסדר?'..." ולא נתתי לו להמשיך והתחלתי לחקות את אן "עדיין יש לי אדום?" ופראנק המשיך וחיקה את החבורה המעצבנת וניסה לחקות את הקול שלהן "כן, שמתם מייקאפ הבוקר?" צחקקתי ועשיתי עצמי נותנת לפראנק סטירה כמו שהיא תמיד עושה כשהן שואלות אותה שאלות מטומטמות כאלה ואמרתי "טיפשה, אני כל בוקר שמה. זה הסומק!" פראנק אמר "אהה אופס, חשבתי ש..." הוא חיכה לסטירה שאן מביאה שוב אבל להפתעתו קבל נשיקה. אותם אחר הצהריים היו הנפלאים בחיי ונראה לי שלפי החיוך הענקי שפראנק יצא מביתי איתו, גם לו.

 בדיוק כמו שאני ופראנק צחקנו על אן והחבורה שלה, יום למחרת זה קרה חוץ מזה בבית הספר היה נורא. אם אני זוכרת טוב זה היה היום הנורא בחיי, ואין חוץ מ... . הסתכלתי על אן במבט נוקם והיא החזירה לי מבט של "את לא מגיעה לרמה שלי, לכי למצוא אנשים לרמה שלך." פראנק הלך לידי אבל לא הסתכל בכלל לכיוון של אן. כשאן ראתה שפראנק עומד לידי ומחזיק בידי פערה פיה כאילו היא רוצה לצרוח הכי חזק שיכולה למרות שלא יוצא קול. היא אמרה משהו לחבורה שלה, לא הבנתי מה זה היה והגיעה אלינו בריצה. פראנק שאל אותה בעודו בכלל לא מסתכל לכיוונה "מה את עוד רוצה? כבר הרסת לנו מספיק את החיים, לא?" אן נראתה עצבנית ועיניה הכחולות נצצו מדמעה בעודה מנסה להראות מלאת ביטחון, עצבנית וכאילו לא אכפת לה שפראנק ואני חזרנו להיות זוג מאושר. "מרי," אמרה לי אן מנסה להרגיע את עצמה, היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "בואי איתי רגע לצד" היא ניסתה למשוך אותי אבל פראנק החזיק בידי חזק, משך אותי חזרה ושנינו אמרנו יחד "לא" אמרתי לה "אני לא מוכנה לבוא איתך לצד ולא לשום מקום אחר, אם יש לך אומץ תגידי את זה פה ובקול מול כולם." אן נהייתה אדומה כעגבנייה ונראתה עצבנית מתמיד. אחרי כמה רגעים של דילמה  היא צעקה לחברותיה "בנות, בואו. יש לנו ישיבה חשובה עכשיו." ואז היא פנתה אליי ואמרה לי בשקט "אין לי זמן לשטויות האלה" היא הפנתה לי את עורפה והבנות עשו אחריה אותו הדבר, חיכו שתעקוף אותן והלכו אחריה ל"ישיבה החשובה". פראנק אמר לי בשקט "אני שמח שנפטרנו ממנה, עכשיו לבעיה הבאה," שאלתי אותו "מה זאת אומרת הבעיה הבאה?" והוא אמר לי בחיוך "תני לי לסיים." חיכה רגע, הראה על חדר המנהל ואמר "לשם אנחנו הולכים", נבהלתי. לא הבנתי למה אנחנו הולכים לשם. הוא נעמד ממש צעד לפני הדלת ולחש לי באוזן "זה בקשר לריתוק שלך, את יודעת מה להגיד." נקשתי בדלת שלוש נקישות, נשמע קולו של המנהל מתוך החדר "יבוא" נכנסתי בשקט ואז התחילה ההרצאה. הסברתי לו למה לא מגיע לי להיות בעונש ומה אן עשתה שלה עונש זה מגיע, אומנם שיקרתי מעט אך גם הודתי שאני זו שהבאתי את הסטירה ומגיע לי עונש. בקשתי שיקצרו לי את הריתוק, והמנהל הסכים, אמרתי "תודה" קמתי מהכיסא ויצאתי מחדר המנהל עם חיוך על פניי. פראנק לא הבין מה קורה, הוא שאל אותי "מה קרה? מה זה החיוך הזה על פנייך?" עדיין חייכתי ואמרתי לו "נו, אתה יודע." פראנק חשב לרגע ואז הבין.

  כאשר נשמע הצלצול כולם כבר ישבו במקומותיהם חוץ ממישהי מסוימת אחת, אן פטרסון. כאשר הגיעה אחרי המורה בפרצוף עלוב, הבנתי כי המורה טיפלה בנושא כמו שצריך. בחוץ ירד היורה ובפנים רק דברנו עליו. לא יכולתי להפסיק להסתכל על הגשם החזק שיורד בחוץ. בדיוק שהתחיל לרדת הברד שאני כה אוהבת, המורָה שאלה אותי "מרי, מה הכמות הממוצעת של הגשם שירדה בשנה שעברה?" הייתי נבוכה. לא ידעתי מה לעשות, אז הצצתי במחברת כי היא כבר הייתה פתוחה, והקראתי את המספרים "12,345 מילי ליליטר, המורה." המורה התרשמה ואמרה "יפה מאוד." והמשיכה להסביר, הסתכלתי על אן במבט שונא ולאחרי כמה רגעים הפינתי אליה את עורפי והמשכתי להסתכל אל מחוץ לחלון ולגשם שיורד.

___

בבקשה, אם אתם חושבים שכדאי לי להמשיך את הפרק [וזה לא נורא פרק ארוך מדי פעם] אז תגידו לי, כי אני לא בטוחה.

יום טוב, ושנה טובה D=