שעת צהריים, הייתי נוהג לישון כמה שאפשר ולקום פשוט כשאי אפשר להמשיך לישון
אבל אותו יום לא קמתי בטבעיות, קמתי לקול בכי כבד,
"מה?" היא צעקה... "זה לא יכול להיות"
פתחתי את עיניי וראיתי אותה עומדת בכניסה לחדר, מביטה אליי במבט ריקני.
"מה קרה?" שאלתי, כיאילו לא שמעתי כלום..
"תתארגן"
חיפשתי בגדים כהים, כמו הרגש, אפלה.. פשוט שום דבר.
במקום דמעות, עברה בצורת על עיניי.
אמא התפרצה לדירתה, ואני אחריה משוטט... מביט אל התקרה ולקירות,
מחפש במה להתעסק.
כמו מת-חי.
אחותי כבר חיכתה לנו שם, גם אבא.
נכנסנו לחדר השינה, איפה שזה קרה,
השמש חדרה אל החדר והאירה אותו, זוהרת כמו קצה המנהרה שהיא עברה אני מאמין,
החלון פתוח לרווחה, חלון גדול.
לחלון הוצמד שרפרף קטן רעוע, שהיה לה לעזר, עזר לצאת לחופשי... ולי הוא שם שלשלאות על הנפש.
מסביב לשרפרף היו מפוזרים ניירות שכווצו באגרופה לפני שיצאה לחופשי,
יכולתי כמעט לשמוע את הבכי מהדהד בין ארבעת הקירות.
אחותי החלה לבכות בלי בושה ועם המון צער ואמת, זה היה הרגע בו חזרתי להרגיש,
והצטרפתי אליה.. מחזיקים אחד את השני בזרועות רופפות וחלשות..
ראשינו מונחות על הכתף ויבבה שזועקת 'למה לנו זה קרה'.
שניה לפני שסגרנו את החלון, יכולתי כמעט לשמוע את הגולגולת מתנפצת על רצפת האבן,
יכולתי להריח את שלולית הדם עד לקומה הגבוהה ביותר בבניין, ממנה קפצה.
יכולתי לשמוע את החרטות בליבה, שניה לפני שעצמותיה נשברו בחבטה אחת,
יכולתי לגעת בנשמה שעלתה לעולם אחר בשמיים
יכולתי לשמוע את הכנפיים החדשות שהיא קיבלה, לפני שהחלה לעוף למעלה.
יכולתי לעצור את כל זה.
אני לעולם מלא זיכרון, חרטה, ריקנות, צער.
סבתא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheSecretWriters