תתחילי לרוץ, תזרקי את מה שלקחת איתך, תזרקי את הכל

תמשיכי לרוץ, אל תשכחי לנשום, את כבר מגיעה, אני חושב

כשלא תרגישי את הרגליים יותר ויכאב לך הלב

תדעי שאת כבר מגיעה, בקרוב זה יגמר.. אני חושב

תאטי, את לפני תהום, תעצרי ותמשיכי לנשום

תסדרי את השיער, את במציאות ולא בחלום

זה זורם לך בדם, זה מי שאת עכשיו

תיקחי אותו לצד הדרך ותשאירי אותו שם לשכב

את נופלת, המצב מתדרדר,

תאספי בחזרה את השיער שנושר

תתכונני, את המקום הזה אני מכיר

הייתי כאן פעם, כשבוורידים הדם השחיר

אני המוות, אל תפחדי כי יצא לי שם רע

אחרי הכל אני לא כזה נורא

תחזיקי לי את היד, אם הספקת להיפרד

השיער יחזור לצמוח, הגוף יפסיק להתמרד.

את מנותקת מהכל, אבל המכונות מחוברות לראש, ללב ולידיים

הם מחזיקים אותך שלא ליפול, אבל לך יש כבר כנפיים

-מוקדש לכל אלה, שבטרם זמנם הוא הגיע לקחת אותם-

חושך, לחות ומחסור במגע אנושי,
כל אלה העלו עובש על סלסלת הפירות שעל השולחן,
כוס הקפה השחור מונחת שם מי יודע כבר כמה זמן, מלאה בבדלי סיגריות
ואני שרוע על המיטה, מחכה לעוד נשימה שטחית.. ומקווה שהטלפון יצלצל שוב..

היא תמיד טענה שזה מטופש והמחשבות שלה יצאו לי מהאוזן השניה,
לא אמרנו מילה כי הסכמנו שלא להסכים, חילוקי הדעות בנושא כבר ידועות מראש.

הטלפון שחיכיתי לו צלצל, השם שלו היה על המסך, אבל איך ששמעתי את קולו ידעתי שזה לא הוא, הוא שוב שתה יותר מדיי וביקש שאבוא.
הוא בירך אותי במילים יפות שטופות אלכוהול והוביל אותי לביתו.
הבגדים נזרקו על הרצפה מהר יותר משחשבתי,
הפנים שלי התעוותו ואישוניי החלו להסתחרר לכל הכיוונים.

"אפשר לנשק אותך? תגשים לי את הפנטזיה הזאת שיש לי" הוא אמר בלחישה בזמן שהוא מעליי, מתחנן להיכנס לתוכי.
"אני הולך, בוא תנעל את הדלת" אמרתי לו בזמן שאני מזיז אותו הצידה.
אני מצטער, כמה שאנסה פשוט לא אצליח
"אתה בטוח שאתה הומו?" 
"מה?"
"אתה בטוח שאתה הומו?" הוא לחש יותר חזק.

חייכתי, "תגיד לי אתה"..
"לא.. אתה לא, לא נראה לי", "אני לא חושב שנדבר יותר" הוא הוסיף..
שפתיי נפערו ועיניי התעגלו. "מה? מה עשיתי?"

"דבר איתי מחר" הוא אמר בזמן שליווה אותי לדלת, ידעתי שלא נדבר באמת..

חייכתי, אני מחייך במצבים הכי לא מתאימים
נשקתי לו ויצאתי.. 

שחר, טיפות של בוקר וניסיון במגע אנושי,
כל אלה העלו תהיות לגבי מה גברים רואים בי,
והאם לעד אשאר משהו מיני בראשם.. ותו לא