מתחת לשמיים של שומקום

אני אעשה טיול גדול, לדרום אמריקה או תאילנד או הודו, רחוק מהבית.

כשאני אחזור אני קצת אתאושש בבית שעוד מעט יהפוך להיות הבית של ההורים שאני אבוא לבקר, אח"כ אני אדאג לעשות פסיכומטרי וללמוד באוניברסיטה, לשכור דירת חדר או שניים בת"א הצפופה עם עוד שותף או שותפה ולהעביר את שנות ה20 הראשונות.

אני אכיר מישהי, באיזה מועדון או בים, יהיה לנו סבבה ביחד ונזרום. אחרי הזרימה אני אתאהב בה והיא בי ויהיה לנו טוב.

אני אבין מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, אמצא עבודה או אמשיך באוניברסיטה לתואר ראשון או שני ואתחתן איתה.

אנחנו נבנה בית בישוב שקט בצפון או במרכז ונוליד ילדים או ילדות או גם וגם ויהיה לנו עוד יותר טוב.

נגדל את הילדים שלנו הכי טוב שאפשר ובסופו של דבר גם הם יעזבו את הקן, נדאג להאכיל אותם שטויות ש"כשאתה תיהיה גדול כבר לא יהיה צבא", דברים שכולנו רוצים להאמין בהם אבל קצת קשה לנו, ונדאג להם אפילו עוד יותר אחרי שהם יעזבו את הבית.

נזדקן ביחד, שזה החלק הכי כיף, ובאיזשהו שלב גם נמות.

היא תמות, אני אמות, וזה יהיה הרבה אחרי הפעולה הקרקעית בעזה.

אמן.

עזבו אתכם דעות פוליטיות,

לכולנו יש תוכניות כאלה או אחרות לאחרי הצבא. לרובינו הן יתממשו והכל טוב ויפה, אבל מה עם אלה שלא?

הרוג אחד יותר מדי.

נוֹעה

["עד שיהיה טוב, עד שיהיה"]