מתחת לשמיים של שומקום

אני יודעת שהזנחתי קצת בזמן האחרון אבל פשוט נגמר לי מה להגיד ואני לא רוצה להגיד סתם, למרות שזה מה שאני עושה ברוב הפעמים. אני בסדר תודה ששאלתם, יום ככה יום ככה ויום ככה ככה, מתרגלים לזה וסבבה. סבבה זה הכל, ככה מסבירים לאמריקאים כאלה ששמעו כבר הכל. זתומרת, הכל חוץ מסבבה, וסבבה זה הכל, אז אולי הם לא שמעו כלום בכלל.

בכל מקרה.

ילדים טיפשים ועל זה כבר דיברנו ככה שלא חידשתי כלום, אבל זה בסדר כי לא כ"כ אכפת לי, יכול להיות שאני מרוכזת רק בעצמי, מה שבדרך כלל רע אבל הפעם זה נראה לי דווקא טוב כי אין לי כוח לילדים ובעיקר לא לילדים טיפשים אז סבבה. וסעמק, הילדים חייבים להפסיק להתנהג כמו מבוגרים ולדבר כמו מבוגרים על דברים של מבוגרים! כי הם רק ילדים ואנחנו בכלל רק ילדים ולמה הכל כ"כ מוגדר כל הזמן. כל אחד מוגדר בתור משהו או מישהו אבל בעיקר בתור משהו, משהו מזדיין. אולי אפילו כמה משוהים אם יש מזל, למרות שלא נראה לי שזאת בכלל מילה. לפעמים אני חושבת איך אני מוגדרת ומה חושבים עלי ואיך חושבים עלי ולמה חושבים עלי בכלל, אני מנסה לענות לעצמי שזה לא משנה והעיקר להיות אני ושקר כלשהו אבל מהר מאוד אני חוזרת לחשוב על המחשבה הקודמת. אני בטח מוגדרת בתור סתם אחת נמוכה עם שיער שחור ונמשים ששרה הרבה אפילו שהיא בכלל לא משהו בזה וסתם תקועה רוב הזמן. לפעמים יוצא לה מגניב אבל רוב הזמן לא משהו מעניין. עייפה כזאת ולא החלטית. אבל זה סתם שטויות כי ככה אני מגדירה את עצמי וזה אף פעם לא יכול להיות כמו שאחרים מגדירים אותי. למה אני תמיד ממהרת למצוא את הדברים הרעים? אוף איתי. אל תמהרו להגיד שזה בכלל לא נכון ואני ככה וככה וככה, זה די ברור שתגידו לי את זה, כל הקטע זה לדעת מה אומרים ולא רק לי. עזבו אני סוגשל מסובכת כזאת.

האמת היא שאני לא כ"כ יודעת מה אני רוצה.. יש לי השארות ושטויות כאלה וזה התחלה של ידע של מה שאני רוצה, בא לי חופש. קיצר מה שהתחלתי להגיד על מה שאני רוצה, זה שאין לי מושג אבל אני מצליחה לצאת סתומה בכל מצב. חבל שאני לא קצת יותר כמו אנשים אחרים ופחות כמוני. לא משנה, חדל רחמים עצמיים.

בקיצור.

מחר תעודות ובלאגניםםם אז לילה נהדר שיהיה ומלא חלומות הזויים כאלה כמו שבדרך כלל, וכל המגיבים האחרונים בפוסט הקודם- אתם חמודים והכל אבל תזדהו!! זה באמת מחרפן. תודה :)

נוֹעה

["את המוכר הרגוע, את זעזוע"]

כבר שאתה קם בבוקר אתה יודע שהוא הולך להיות כזה, לפעמים היו רמיזות כבר בלילה לפני, אבל אתה קם בכל זאת כי אין לך ברירה ואתה מנסה לשכנע את עצמך שזה שטויות וזה רק כי בוקר ויעבור אחרי השטיפת פנים. כשזה לא עובר אחרי השטיפת פנים אתה מתחיל להתלבש לבצפר ואומר לעצמך שזה שטויות ומה זה משנה בכלל מה תלבש כי העיקר האופי, אבל כשאתה ביום איכס אז גם האופי לא משהו ונשארים רק הבגדים שגם הם כבר מההתחלה לא היו משהו. כל זה רק בכמה דקות האלה שאתה מתלבש ואז נועל נעליים וחושב שאולי אם תצליח להגיע לתחנה לפני האוטובוס לשם שינוי זה יפחית את האיכס. כשאתה לא מספיק וצריך לרוץ לתחנה שמזל שהיא נמצאת בירידה, אתה חושב שאולי זה עדיין שטויות ושריצת בוקר לא הזיקה לאף אחד, אבל בפנים אתה יודע שזה רשמית התחיל כיום איכס. אבל יכול להיות שזה ישתנה. ביום רגיל היית עולה לאוטובוס ומגלה שמישהו חמוד כפרעליו שמר לך מקום, אבל בגלל שזה כבר הוכרז כיום איכס אתה מגלה שאין לך מקום וכמה חבל, אז אתה מתיישב ליד איזה מישהו שאין לך שום קשר איתו ושם אוזניות שזה הדבר היחידי שמרגיע. מגיעים לבצפר והיום נמרחחחח..אתה לא מוצא את עצמך בהפסקות וכועס על עצמך שאתה כזה תקוע ומשעמם, אבל מה לעשות, אתה במצב רוח איכס וכשאיכס אז מותר. במילא זה יראה מאולץ אם תנסה להיות הפי. חוזר הביתה והאחים מעצבנים ואתה מנסה להיות נחמד אבל משתגע מבפנים, ובטח גם לא יקח זמן עד שתשתגע גם מבחוץ. לאט לאט אתה מוציא עליהם את העצבים מכלל היום וקצת כועס על עצמך שאתה מניאק, אבל מרגיע את עצמך שהיום מותר. אתה אוכל צהריים ומאוווד משתדל לא לאכול שוקולד אחר כך, כי למרות שביום איכס זה אחד הדברים שיותר מנחמים, אתה יודע שתצטער על זה אחר כך. אז אתה לא אוכל ונשאר עם הטעם המר בפה. אחר כך אתה רוצה לשים לעצמך שנות ה70 בטלויזיה כי במצבים כאלה אין יותר טוב מקלסו, אבל אתה מתלבט קצת כי גם קרטמן מלך. בדיוק אז הוי או די מחליט לא לעבוד, אוקי, אתה מנסה שוב, לא עובד. מתעצבן כולך וזורק ת'שלט אבל אחר כך צריך ללכת להביא אותו וכועס על עצמך שזרקת אותו, למרות שזאת היתה הוצאת עצבים טובה. אתה מתנחם בזה שלפחות ככה אתה לא צריך לבחור.

אתה הולך לישון ומקווה שזה יעביר את האיכס כי שינה פותרת הכל, אבל אתה קם ומגלה שלא.

לוקח את הגיטרה ומנגן איזה אביב גפן קטן, למרות שאביב גפן ענק, וקצת מוציא עצבים מעצמך. הולך לאכול למחשב וכשכולם מתקשרים לשאול מה אתה עושה בערב אתה חושב שהם סתם מציקים ואין לך בכלל כוח, אבל יהיה יותר נורא להישאר בבית.

אז ביי.

נוֹעה

[המחשבות הורגות לי את השפיות!!!]

אני אעשה טיול גדול, לדרום אמריקה או תאילנד או הודו, רחוק מהבית.

כשאני אחזור אני קצת אתאושש בבית שעוד מעט יהפוך להיות הבית של ההורים שאני אבוא לבקר, אח"כ אני אדאג לעשות פסיכומטרי וללמוד באוניברסיטה, לשכור דירת חדר או שניים בת"א הצפופה עם עוד שותף או שותפה ולהעביר את שנות ה20 הראשונות.

אני אכיר מישהי, באיזה מועדון או בים, יהיה לנו סבבה ביחד ונזרום. אחרי הזרימה אני אתאהב בה והיא בי ויהיה לנו טוב.

אני אבין מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, אמצא עבודה או אמשיך באוניברסיטה לתואר ראשון או שני ואתחתן איתה.

אנחנו נבנה בית בישוב שקט בצפון או במרכז ונוליד ילדים או ילדות או גם וגם ויהיה לנו עוד יותר טוב.

נגדל את הילדים שלנו הכי טוב שאפשר ובסופו של דבר גם הם יעזבו את הקן, נדאג להאכיל אותם שטויות ש"כשאתה תיהיה גדול כבר לא יהיה צבא", דברים שכולנו רוצים להאמין בהם אבל קצת קשה לנו, ונדאג להם אפילו עוד יותר אחרי שהם יעזבו את הבית.

נזדקן ביחד, שזה החלק הכי כיף, ובאיזשהו שלב גם נמות.

היא תמות, אני אמות, וזה יהיה הרבה אחרי הפעולה הקרקעית בעזה.

אמן.

עזבו אתכם דעות פוליטיות,

לכולנו יש תוכניות כאלה או אחרות לאחרי הצבא. לרובינו הן יתממשו והכל טוב ויפה, אבל מה עם אלה שלא?

הרוג אחד יותר מדי.

נוֹעה

["עד שיהיה טוב, עד שיהיה"]