מתחת לשמיים של שומקום

כל מה שאני רוצה איכשהו לא מסתדר אף פעם, והאמת שאני בכלל לא יודעת מה אני רוצה כמעט אף פעם. ועד שאני איכשהו רוצה משהו ואני איכשהו משלימה עם זה זה איכשהו לא מסתדר. איכשהו.

כי תמיד צריך להתחשב ברגשות של אחרים ואסור לפגוע אף פעם כי זה לא יפה ולא יאה ובטח שלא נאה. ותמיד צריכים להיות שמחים, תמייייד. כי כשאתה לא שמח אתה פתאום כבר לא מעניין אף אחד, כי אף אחד לא רוצה להיות חבר של מישהו שלא שמח. או שזו החברה שדפוקה או שזו רק אני. כנראה שאני, זה תמיד מגיע לזה איכשהו אז כבר התרגלתי ואני אפילו משלימה עם זה. אפילו. 

אבל הקטע הוא שאני לא מרשה לעצמי לעשות דברים שאנשים אחרים עושים בלי בעיה, כי לי אכפת ופה אני בטוחה בזה. כנראה שצריך להפסיק להיות לי כ"כ אכפת..כי אף אחד לא מעריך בכל מקרה, וגם לאף אחד אחר לא אכפת. אבל איכשהו אני זאת שיוצאת לא בסדר בכל הסיפור. בכל סיפור.

ואיכשהו אנשים כ"כ לא מתכוונים אבל לפעמים הם יודעים לעשות כ"כ טוב והם אפילו לא יודעים על זה. כמובן שזה יכול להיות גם הפוך, אבל לזה כבר שמתי לב וזה גם מובן מאליו. כי זה הרבה פחות ברור שאנשים יודעים גם לעשות טוב ולא רק רע. יש הפתעות בחיים, ואפילו טובות. אפילו.

חוץ מזה אני חושבת שמצאתי דברים שאני טובה בהם, הם לא רבים והם גם לא כאלה משמעותיים אבל הם מספקים אותי וזה מספיק. לדעת שאתה טוב במשהו זה נותן חוץ מביטחון גם הרגשה טובה, והרגשה טובה אני אוהבת ואני אף פעם לא מתלוננת עליה. בניגוד לדברים אחרים שאני נורא אוהבת להתלונן עליהם.

ואולי אני קצת למדתי לשים זין אבל אני בכל זאת חלשה ולא שמה מספיק זין. לא צריך לשים יותר מדי, ברור שלא, אבל לשים ברמה כזאת שתעזור לך לסנן דברים. מה צריך להכנס למוח ומה לא..למה צריך לתת תשומת לב ומה צריך לזרוק מהר בלי להסתכל אפילו לשניה, יש לי המון התלבטויות כאלה. וגם צריך להפסיק את החולשה הזו שעושה אותי כזאת חלשה, אני לא חלשה! למרות שאני יודעת שאני כן. זה מהדברים האלה שאומרים בביטחון גדול ומנסים לשכנע אנשים אחרים שזה באמת ככה, אבל הבן אדם היחידי שאתם מנסים לשכנע הוא אתם עצמכם. אני מהאנשים שעושים את זה. אני מהאנשים שעושים הרבה דברים.

מתי כולם יפסיקו לחשוב שהכל בא בכזאת קלות? ברגע שאני אגרום להם להפסיק לחשוב ככה .

סוף סוף שאלה שיש לי אליה תשובה, זה באמת לא קרה הרבה זמן. עכשיו כל מה שאני צריכה זה למצוא עוד תשובות..עוד הרבה. אבל גם הצעידה הכי ארוכה בעולם מתחילה בצעד אחד לא? כן.

אני אפסיק להיות חלשה.

אני אפסיק להיות הרבה דברים.

נוֹעה

["יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, איזה אבסורד"]

כנראה שהייתי צריכה את זה כדי להמשיך.

נוסעים באוטובוס לבצפר, בהלוך מוזיקה ובחזור שטויות או משהו אחר. אני מסתכלת מבעד לחלון, וחושבת, כל בוקר מחדש. הכל נראה אותו הדבר בכל בוקר, אני מכירה את הדרך הזאת הרבה יותר מבעל פה, כלום לא משתנה. אותם כבישים, אותם מכוניות, אותם רמזורים, אותם עצים ואותם מושבים, אבל זה לא גורם לי להפסיק להסתכל. אולי אני מסתכלת סתם כי אין משהו יותר טוב לעשות וכי זה משתלב יופי עם המוזיקה. לא משנה למה, אני עדיין מסתכלת. זה הרגל. אבל זה לא משנה שהנוף תמיד אותו דבר, המחשבות שונות, בכל פעם מחדש. ואתם מכירים את זה שלפעמים מקומות מזכירים לכם שירים או מחשבות? ככה זה אצלי. כמה שהכל כ"כ מוכר בכל פעם הוא מזכיר לי משהו אחר, או שהוא מוציא ממני מחשבות חדשות. אני אוהבת מחשבות. לפעמים יש לי מחשבות חכמות שאני חושבת שממש חבל שאין לי נייר ועט לידי כדי לתעד אותן, כדי שאני לא אשכח. לפעמים אלו סתם מחשבות, טיפשיות כאלה או פשוט סתמיות. או כאלה שחוזרות על עצמן, כמו הנוף. אבל לא משנה שהן חוזרות על עצמן, כי בסופו של דבר אני מגיעה מהן למסקנות אחרות, כמו מהנוף. רק שעם הנוף זה הרבה פחות ברור. למרות שגם המחשבות שלי לפעמים לא ברורות. בעצם, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שהמחשבות שלי היו ברורות. נראה לי שזה טוב ככה. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. אני אוהבת להיות מופתעת, אבל רק אם זה לטובה. בסופו של דבר הכל לטובה אני חושבת..כן, ככה כולם אומרים, ואם כולם אומרים אז כנראה שיש בזה משהו. אחרת למה שהם היו סתם אומרים?

שוב סטיתי מהנושא, האמת שאני בכלל לא יודעת מה רציתי שיהיה הנושא. אתמול בלילה היה לי אחלה רעיון לפוסט ואמרתי שאני אזכור אותו אבל נרדמתי ושכחתי. אני תמיד נרדמת ושוכחת, חוץ מדברים מאוד חשובים שאני חייבת לזכור. אז לא הלכתי היום לבצפר ואמרתי שהרבה זמן לא היה פה עידכון כזה אמיתי וצריך לספק לקוראים המעטים משהו לקרוא, כי גם אם הם מעטים זה לא אומר שצריך להזניח אותם. בזמן האחרון בכלל יש מחסור בבלוגים, כנראה שלאנשים נמאס מזה, וזה חבל, כי לאט לאט ובזהירות ממש נגמר לי מה לעשות על המחשב. אולי ככה אני אפתח לעצמי חיים ביותר קלות.

נהה.

נוֹעה

["כלום לא עצוב הכל כרגיל, כלום לא קורה פה"]

האמת שסבבה.

והפוסט הזה היה נראה הרבה יותר ארוך ועמוק בעריכה..אבל שיהיה,

ואני מצטערת מראש אם אתם לא מוצאים מה להגיב.. אבל זה על הזין שלי, תגיבו!

:)

פעם הייתי בטוחה שהבעיה היא בסביבה שלי, שפשוט אני מוקפת בחברים טובים שאין לי שום אפשרות להרגיש אליהם משהו מעבר. ומי שלא חבר טוב אני פשוט לא כ"כ מכירה אותו וכנראה שגם לא כ"כ דחוף לי להכיר. אמרתי לעצמי שאני צריכה להכיר אנשים חדשים, ואז לא תיהיה בעיה. הכרתי, לא לעומק אבל מספיק, והבנתי שגם ככה זה לא עובד. התבאסתי אבל לא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם המצב. והאמת שכל זה לא היה כ"כ פעם, זה היה אפילו די לא מזמן.

אבל עכשיו.. עכשיו זה היכה בי. נו לא בדיוק עכשיו, לפני יומיים ככה.

הבעיה היא אצלי. היא אצלי והיא אך ורק אצלי. אני פשוט לא מצליחה להתאהב, אין לי יכולת כזאת כנראה. כמה שאני לא מנסה ורוצה זה פשוט לא הולך..זה חזק ממני כנראה. יש לי המון במי להתאהב ויש לי אפשרויות ודרכים אבל זה פשוט לא קורה. אני דפוקה.

ואני צריכה חבר. מאוד אפילו.

נוֹעה

[חוץ מזה באמת שיופי, ואני דווקא אוהבת את הכחול הזה.]