רסיסים של מיניות מבולבלת

מאז ומעולם הרגשתי מיוחד, לא כמו כולם... רצת יותר רגיש, קצת יותר, שונה...

התעלמתי, תליתי את זה בגורמים שונים ומשונים... אחרי הכל אני קצת דפוק בהרבה מובנים...

הצלחתי להתעלם מהמשיכה שלי לבנים בהצלחה לא מועטה עד גיל 18, עד שפגשתי את... נקרא לו גדי... הכרתי אותי במיון למשו בצבא, ובגלל שהיינו מאותה עיר התחברנו מהר באותו יום... ואחרי זה לאט לאט נהיינו חברים ממש טובים.

הוא נראה לי אז בן אדם מושלם כזה. יפהיפיה, מצליח, זיין, מצחיק וכל דבר שרציתי להיות. באותה תקופה עדיין הייתי נער מאוד חסר ביטחון, עם עודפים של שנאה עצמית ובעיות. אפשר לומר שקצת הערצתי אותו... ואיכשהו ההערצה הזו הפכה למשיכה... אני לא יכול לשים את האצבע על הרגע, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה אותו. זה היה לי מוזר, לא רציתי להודות בזה, אבל לא יכולתי להתעלם מזה...

וככול שנהיינו חברים טובים יותר נשמכתי אליו יותר...

וכמו כל אדם שרוצה משהו, הוא מוצא לעצמו את האבנים להטלות בהן כדי להאמין שיש סיכוי. הוא סיפר לי פעם שהוא התנשק עם בן, ומייד שאלתי את עצמי. מה זה אומר עליו? אם הוא בכלל לא רוצה בנים למה הוא התנשק עם בן? למה הוא סיפר לי את זה? אולי הוא רוצה לגרום לי למשהו? לרמוז? מלא מחשבות, שבסופו של דבר התבררו כחסרות בסיס...

הייתה תקופה שהיינו חברים הכי טובים, והוא כבר קלט את המשיכה שלי. הוא תמיד היה שואל, "נכון שאת קצת הומו" ואני הייתי מכחיש למרות שלשנינו היה ברור שאני רוצה אותו. הוא גם די אהב את זה, אני לא אגיד שהוא בן אדם רע או שהוא שיחק בי. אבל הוא נהנה מזה שרציתי אותו, הייתי לו חברה באותה תקופה, אבל הוא תמיד עשה דברים קטנים כדי להדליק אותי, נוגע בי קצת וכאלה. הייתי בן אדם הרבה יותר חלש ולא בטוח בעצמי מכדי לעשות משהו בקשר לזה, הייתי רק נהנה ממה שהוא היה נותן לי... פעם כשהוא השתכר באחת היציאות שלנו לעיר התחלתי לקחת אותו הבייתה והוא נישק אותי. אבל הפסקתי אותו, כי היו איתנו עוד אנשים במרחק 10 מטר מאחורינו, וכי זה לא היה אמור לקרות, לא ככה בכל אופן. אחרי זה הכל חזר להיות כרגיל.

אחרי של תקופה של שנה ככה, אחרי שאני התגייסתי, וגם הוא. הגיע יום אחד, אין לי מושג מה קרה, לצערי אינני הפסיכולוג של עצמי ואין לי אחד כזה. הוא פשוט נורא דחה אותי, בלי שום סיבה, לדבר איתו, להיות איתו קצת הגעיל אותי וכל דבר שהוא עשה קצת עיצבן אותי. אין לי מושג למה. התרחקתי ממנו לאט לאט, הוא ניסה להיות איתי כמה שיותר, ואני כמה שפחות... היינו נפגשים פחות ופחות ועכשיו אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות, בעיקר ביוזמתו.

שום דבר מאותה משיכה ורצון לא נשאר בי. כנראה שנורא השתנתי במהלך התקופה הזו, לטובה, רק לטובה, קיבלתי המון ביטחון עצמי, ניסיון, מיני וכללי, הבנתי המון, ופשוט... לא הייתי צריך אותו, לא הייתי צריך דמות להעריץ...

מהרשומה הזו הוא יצא בן אדם לא משו, אבל הוא לא, הוא בן אדם טוב... ובמהלך ההיכרות שלי איתו 'פרחתי' המון, בזכותו או לצידו... אבל הפכתי להיות אדם הרבה יותר טוב ושלם.