להיות יהודי.

זה כל היום מטרות. מטרה אחר מטרה אחר מטרה.  כיבוד הורים שמירת שבת צניעות שמחה תפילה.

וזה אף פעם לא נגמר. וזה לעולם לא יסתיים.

והידיעה הזו, שאף פעם לא תהיה הכי טוב, היא כל כך מייאשת. בסיפור הזה אין לי את סיכוי להיות הכי טובה. לבלוט. להיות למעלה. כי תמיד יהיו יותר טובים ממני.

אך מצד שני, זה כל כך מחזק, הידיעה הזו מאפשרת להסתכל במבט מלמעלה על העולם, לראות כמה קטנה אני. שגם אם אצטיין בהכל, זה לא ישנה כלל. כל כך לא חשובה ובכל זאת אני כאן.

אם היו שואלים אותי אם הייתי בוחרת להיות יהודיה, היום אני יודעת שהייתי אומרת שכן. כי החיים בלי נקודת האור הזו, בלי הקשיים, הלבטים, החיפוש, הם נוראים.

אני רואה ברחוב, בטלויזיה, באינטרנט אנשים כל כך מיואשים, שמיטלטלים בספינה הזו של החיים מצד לצד, ללא ידע ויכולת לנווט אותם ואני מרחמת עליהם. כי גם לי יש את הקשיים, אבל הקשיים שלי לא גורמים לי ליאוש ולחוסר אמונה בעולם ובעצמי, אלא רק מדרבנים אותי לרצות לעמוד באתגרים נוספים, לבקש עזרה, להאמין יותר, להתפלל.

ואם ה', אם אתה לא קיים?

אז אפילו אם כל זה לא אמיתי, זו הדרך הנכונה ביותר לחיות את החיים. הנכונה ביותר.

דרך של התגברות על קשיים, של בדיקה, של אמונה והתמדה.

רוב האנשים שאינם מאמינים לא עושים את החיפוש הזה כלל, רק כי המצב הסטטי שבו הם נמצאים הוא כל כך נוח.

לכן אני אחנך את ילדי כפי שאני התחנכתי, כיוון שאני יודעת שגם אם לא ימצאו הגיון בדת, החינוך הזה הוא הטוב ביותר שאפשר לבקש.

וזה לא שאין לי ספקות, יש לי כל כך הרבה, אבל אני יודעת שלאחר כל כך הרבה שנים, הבסיס סוף סוף ניטע. יש לי שורשים, יש לאן לצמוח.

ועכשיו אני אחפש את הדרך שלי, אנווט בין סבך ההלכה שכמעט לא מותיר מקום לפרוש כנפיים, לבין החיים שבחוץ, השונים ממני אך הגבול בינם לביני הוא כה דק. אני אשרטט לי את הדרך שלי. ולא בסרגל. הדרך שלי לא תהיה "דרך הישר". היא שלי. וגם אם יהיו סטיות, זה חלק מהדרך. אני אלמד, כדי להיות מסוגלת לענות על השאלות. כי כל כך חשוב לשאול אותן. עצם השאילה, כדי לא לשקוע בביצה הטובענית הזו של השגרה, לעשות כי "ככה צריך". כי שכשמתעוררים ורואים מה קורה, כבר שקועים כלכך עמוק שלא נותר מה לעשות.

וזו התחלה.

.