שלושה בדירה אחת

הגענו אל הכניסה, אייל פתח עבורי את הדלת כמו ג'נטלמן שפותח את דלת הלימוזינה (ג'נטלמן עשיר) עבור אישתו. בכניסה לקאנטרי ישב קופאי שמנמן שעל דש חולצתו הוצמד תג שעליו היה כתוב את שמו: "חיים". חיים נראה מבוגר מאוד, פניו היו מלאים בקמטים לכל אורכו. על ראשו המקריח הופיע שיער לבן שהיה כעומד לנשור בכל רגע, כמו עלה שמתנדנד על ענף עץ בעונת השלכת. מתנדנד ומתנדנד כמאיים ליפול, ובסופו של יום, נופל אל הקרקע. כך גם שיערו של חיים- מתנדנד כמאיים ליפול, ובסופה של משמרת, נופל אל רצפת הקאנטרי.

הוא ישב על כיסא ברזל דק, מול מחשב פתוח שלידו הייתה כוס שתייה וכריך חצי אכול. הוא שאל אם אנחנו מנויים, אם יש לנו הזמנות או אם אנחנו רוצים לקנות כרטיסים.

כתשובה, אייל הוציא זוג כרטיסים מכיסו הימני של מכנסיו.

חיים הגיש את ידו בכדי לקחת אותם, אך לפתע אייל החזיר אותם בחזרה אל כיסו, השיט את ידו האחרת אל כיסו שבחולצתו ומשם הוציא זוג כרטיסים נוסף, והגישם אל חיים. חיים המבולבל לא הבין לפשר המאורע (כמוני) ולקח אותם בשקט, תקתק כמה תקתוקים במחשב, קרע חצי מהם ואת חציים השני נתן לאייל ולבסוף לחץ על כפתור אדום שפתח את השער החשמלי שניצב לפנינו.

עברנו דרכו ושוב, אייל פתח אותו עבורי, אחריו עברנו דרך דלת עץ חומה ואחריה דרך דלת זכוכית כמעט שקופה שעוטרה בשלט גדול שעליו נכתב בכתב באותיות אדומות:

ברוכים הבאים לקאנטרי :

שוחים בכושר

                      בילוי נעים!

ונכנסו אל הקאנטרי! איזו כניסה מרגשת! אני מרגיש כאילו אני נכנס לכספת היוקרתית ביותר של בנק ולא לתוך קאנטרי. זה גרם לי לשאול את עצמי: עד כמה הקאנטרי יוקרתי? אולי לשם כך, העמידה הנהלת הקאנטרי "תנאי כניסה" שכאלו? או שמא, הם פשוט רוצים לאבטח אותו עד כמה שאפשר ולמנוע גנבות ופריצות?

קרוב אלינו, הייתה בריכה עצומה בגודלה וכשבעה מצילים הקיפו אותה. עשרות אנשים שחו בתוכה; חלקם החזיקו בכדור ים ולאחרים היו סנפירים ומשקפות. לקטנים שבהם היו מצופים, ובעלי השיער הארוך חבשו כובעי ים. הבריכה הייתה מחולקת לשלושה מסלולים. בשניים הימניים ביותר, שחו אנשים בסדר ובשקט, ידיים הורמו לאוויר מדי פעם, רגליים בעטו במים ואנשים שחו מקצה אחד לקצה השני.

במסלול השלישי, שהיה הרחב והארוך ביותר, היו שאר האנשים שלא הגיעו לקאנטרי כדי לשחות, אלא כדי להשתולל, לקפוץ, לשחק ולהרעיש.

חבל עבר באמצע הבריכה וממנו ירד דגול כחול, שמצד זה של הבריכה ראיתי שעליו כתוב:

מים עמוקים

אייל התקדם אל עבר המדשאות ובדרך ראיתי את הבריכה הקטנה יותר, זו הייתה בריכת הפעוטות. מעליה עמדה סככת צל רחבה שהקיפה את כל שטח הבריכה ומנעה מקרני השמש להיכנס, כך שכמעט והיה קריר כשהלכנו ליד בריכה זו.  תינוקות רבים עמדו בצדי הבריכה ואימותיהם לידם, שומרות ב"שבע עיניים".

כל התינוקות, ללא יוצא מן הכלל, חבשו כובע מצחייה רחב שכיסה את כל ראשם ואפילו החומים שבהם נראו לבנים בעקבות שכבות רבות של קרם הגנה. וכל אלו אינם אלא אמצעי הגנה, מפני מה- מפני השמש?

שמעתי צמד אמהות שמתחרות למי יש קרם הגנה טוב יותר:

"אצלי יש מקדם הגנה של 65 אחוזים, גברת!" אחת אמרה.

"ואצלי יש 70 אחוזים וגם חומר שמונע סרטן!" אמרה השנייה.

"בכל קרם הגנה יש חומר שמונע סרטן, אל תבלבלי לי במוח!" השיבה הראשונה.

ולפתע הצטרפה אם שלישית לשיחה, ואמרה: "אין כזה דבר חומר שמונע סרטן."

האמהות השתתקו עד שהאם השלישית אמרה כחסרת טאקט או כאחת שרוצה להמשיך ולהצטרף לויכוח "לי יש מקדם הגנה של 85 אחוזים, והוא מיוצר רק בגרמניה, כך שאתן לא יכולות להשיג אותו!"

"איזו שיחה חסרת תכלית," אמר אייל שמסתבר שהקשיב לשיחתם, כמוני.

"נכוןן," הסכמתי.

"יש כזה דבר חומר שמונע סרטן," צעק אייל לעברם לפתע.

שנינו צחקנו והמשכנו בדרכנו אל המדשאות.

מרחוק ראיתי את המדשאות הירוקות. קצת לפני שהגענו אליהן, הבחנתי בשלט עץ נוסף שסימן בחצים היכן המלתחות, השירותים והמזנון. 

"עכשיו אני יודע איפה המלתחות," חשבתי, "ושם אראה את אייל ערום! הוא ודאי יציע להתקלח אחרי השחייה ושם הוא יפשוט בגדיו וייכנס למקלחת. ואם הוא לא יציע, אני אציע לו. וכך לא אצטרך לחמם את החדר!"

הלכנו מטרים נוספים והגענו למדשאות.

"זה נראה לי מקום טוב," אמר אייל והצביע אל עבר פיסת דשא מרוחקת.

"אבל זה ליד השומרים. רגע, למה בכלל יש שם שומרים?" תהיתי.

"נלך לשם," הוא הצביע על מקום אחר, "לא קראת את השלט שהיה בכניסה?"

הנהנתי לאות שלילה.

"בשלט," סיפר, "היה כתוב ששגריר איטליה בישראל, סנדְרוֹ אל סלְבדוֹן, שהוא גם הבעלים של הבריכה, הגיע אליה ליום בילוי.  ו'אנו מתבקשים לשמור על השקט'," ציטט.

"באמת?!" הופתעתי, "הוא גם הבעלים של הבריכה? לא ידעתי!"

"כן, הוא זה ששיפץ אותה אחרי שסגרו אותה, או משהו בסגנון, כך נכתב בשלט," ענה והמשיך, "הוא הגיע עם שני נכדיו, בִּתו ואשתו."

"הם גרים בארץ?" שאלתי.

"אני לא יודע, אבל אני חושב שלא. הם ודאי הוטסו במטוס לכאן."

"ולכבוד מה הם הגיעו דווקא היום?"

"הם שמעו שאנחנו מגיעים," צחק, "לא, סתם. היה כתוב שיש לנכדו יום הולדת."

"רגע, סנדרו אל סלבדון היה מעורב בפיגוע הטרור לפני כמה שנים, נכון?" נזכרתי לפתע.

"בפיגועי ה-11 במאי, ב-2001. יפה, רועי!" אייל שיבח אותי כמורה שמשבח תלמידו על שזכר מידע חשוב, "אבל, הוא לא היה מעורב. הוא זה שהיה עד לפיגוע ואחר-כך הלך להעיד נגד הטרוריסטים בבית המשפט."

"רק בזכותו," הוסיף, "מצאו את הטרוריסטים ונתנו להם את העונש שמגיע להם."

"שש שנות מאסר, לא? וחלק נהרגו?"

"יפה, רועי!" שיבח אותי שוב, "חלק גם קיבל 13 שנות מאסר! הם הרגו בערך 100 אנשים ופצעו כמעט 300!"

"כן, אני זוכר כמובן," אמרתי למרות שלא זכרתי את כל הנתונים האלו. "ואיך אתה יודע את כל זה?"

"תמיד אהבתי היסטוריה," ענה.

זו לא היסטוריה, זה התרחש לפני 7 שנים, אך בכל אופן, טוב לדעת שהוא אדם חכם ואוהב היסטוריה, הרי "בלי עבר אין עתיד", לא?

"גם אני," אמרתי בניסיון להתחבב עליו, למרות שאני בכלל לא אוהב היסטוריה.

הנחנו את התיקים על הדשא תחת שמשייה ליד שולחן פלסטיק קטן.

"אז הם ודאי רוצים להרוג אותו," אמרתי.

"מי? הטרוריסטים? הם רוצים להרוג אותו רק כדי לנקום את מותם של חבריהם. הם כבר ניסו כמה פעמים, אבל לא הצליחו. אז אני חושב שהם לא ינסו יותר."

"אני מקווה," אמרתי.

"נכנסים לבריכה?" שאל לפתע והזכיר לי את מטרת בואי לקאנטרי.

"בוודאי!"

פשטנו חולצותינו והלכנו במהירות אל עבר הבריכה הגדולה, עם שלושת המסלולים והחבל שעבר באמצעה, שמצד זה יכולתי לראות שעל דגל החבל הכחול כתוב:

מים רדודים