שלושה בדירה אחת

אחרי ששחינו מספר בריכות חזה וחתירה, והתחרינו בכמה תחרויות מאולתרות שארגנו, כמו: "מי מגיע יותר מהר לקצה השני בשחיית חזה?" ו"מי נמצא במים יותר זמן"? (בראשונה הוא ניצח אותי, להפתעתי, אך בשנייה הבסתי אותו ללא כל בעיה), יצאנו מהבריכה, שאט-אט התרוקנה ממשפחות ומילדיהם.

התקדמנו אל עבר התיקים שלנו שנשארו עדיין במקום שהנחו אותם- תחת השמשייה הלבנה שמאחוריה היו מגרשי הטניס והכדורסל.

"הם עדיין פה," אמרתי לאייל והצבעתי על קבוצת השומרים.

"נו, טוב, הם שומרים עליו," ענה.

"אבל אמרת שאף אחד לא ינסה לתקוף אותו או משהו בסגנון, לא?"

"אז אמרתי, רועי," אמר והתיישב על אחד הכיסאות ליד התיקים, "אני לא ראש השב"כ. יכול להיות שהם ינסו משהו אבל..."

"לא נראה לי שדווקא היום," קטעתי אותו.

הוא הסתכל אליי ושאל, "אתה מפחד?"

"אני? מה פתאום!" צחקתי, "יש שם מספיק שומרים בשביל להגן על כל המתרחצים," אמרתי והסתכלתי שוב אל עברם. "תסתכל," הצבעתי שוב, "למה יש שם פחות שומרים?"

אייל התחיל לספור אותם, "שלושה שומרים. ומקודם היו?"

"חמישה," אמרתי ללא צל של ספק, הרי ספרתי אותם כשראיתי אותם לראשונה.

"אז שניים הלכו. "ביג דיל", הם בטח הלכו למלתחות," אמר אייל.

"יכול להיות."

מעט מודאג מעצם העובדה שמספר השומרים פחת, הצעתי לאייל כריך טונה שהכנתי בבוקר, לפני שנסענו לקאנטרי.

"איך ידעת שאני אוהב טונה?" הוא חייך ולקח את הכריך מידי, "תודה גבר!"

"בכיף," חייכתי. הסתכלתי עליו אוכל. הוא לא שם לב, כי הוא הסתכל על מישהי ששכבה על מיטת פלסטיק, כמו שיש בחוף הים.

רק עכשיו הבנתי איזה בר מזל אני: במקרה פגשתי את אייל, במקרה רותם הסכימה והוא עבר לגור אלינו ובמקרה (או בזכות רותם) אני עכשיו מבלה איתו בקאנטרי והמלתחות עוד לפנינו...

"מה, על מה אתה חושב?" קטע אייל את מחשבותיי.

"כלום, כלום," חייכתי וניסיתי להעביר את נושא השיחה, "תיגש אליה," אמרתי לו.

הוא חייך ואחרי כמה שניות, הפתיע אותי בשאלה, "למה שאתה לא תיגש אליה?"

רציתי להגיד לו, "אני? זאת אישה. אייל, משהו התקלקל אצלך? אני הומו." גם הוא לא יודע שאני הומו וגם אם הוא שכח, אין לי שום סיבה להעליב אותו. אז במקום להגיד לו זאת, החמאתי לו, "לך יש יותר סיכוי."

"אתה לא אוכל כלום?"

"לא, אני לא רעב. אכלתי באוטו."

"טוב," אמר אייל ובפה מלא בביס האחרון של כריך הטונה שאל, "הולכים להתקלח?"

אני חייכתי וליבי פעם בפעימות מהירות כדילוגי ארנב.

"כמובן!"

"אז קדימה," הוא זירז ולקח את שני התיקים, "אל המלתחות!"

התרוממתי במהירות והלכנו אל עבר המלתחות. אם רק היינו אוחזים יד ביד- הכל היה מושלם!

עמדנו לפני המלתחות ועל הקיר שמולנו היה שלט "מלתחות נשים".

"אנחנו שם," אמר אייל והלך לכיוון מלתחות הגברים.

"הנה," הצבעתי על השלט: "מלתחות גברים".

מלתחות הן בעצם גן עדן לגברים.

במלתחות גברים כל הגברים יכולים להיות כמה שהם רוצים; גם הגברים שנראים טוב יותר ואלו שנראים טוב פחות, גם הגברים הצעירים וגם המבוגרים והקשישים, יכולים להתרחץ במקלחות.

במלתחות פגשתי המוני גברים שנכנסו, התפשטו, התרחצו ויצאו. ותתפלאו, אבל במלתחות ניתן להכיר גברים.

"כן, יש לי סבון," אתה אומר להם.

"תודה."

"מאיפה אתה?" ומתחיל לפתח שיחה...

אגב, את יוני הכרתי במלתחות.

אבל כמובן, שבשביל גברים שאוהבים נשים, המלתחות אינן אלא חדר רחצה ולצערם הוא ריק מנשים. בעוד שהמלתחות בשביל גברים שאוהבים גברים הוא המקום הנהדר ביותר שקיים על פני אדמות! המקום בו רואים את מה שרואים ולא צריך לעשות כלום בתמורה. והמלתחות הן פשוט גן עדן לגברים!

כשהגענו אל המלתחות, בדיוק כשאייל התקדם כדי להיכנס, יצא בסערה אדם בן ה-30 לחייו, שערו שחור. הוא לבש גופיה והחזיק שקית שחורה וזה כל שהספקתי לראות. הוא דחף את אייל (בין אם בטעות ובין אם בכוונה) וחלף על פנינו במהירות הבזק ורץ מהמלתחות.

אייל שנפל עליי, התרומם ומיד אמר "אני בסדר, אני בסדר," ויישר את מכנסיו שהתקמטו עם נפילתו.

הוא נכנס למלתחות ואני נכנסתי אחריו.

המלתחות לא היו חדרון קטן ומסריח מזיעת המתרחצים, כמו שיש ברוב הבריכות, אלא חדר ענקי שבקצהו ראיתי דלת שעליה היה שלט:

סאונה

הכניסה מגיל 18 ומעלה!

מצידנו השמאלי היו המוני לוקרים לאחסון בגדים וחפצים אישיים. על כל לוקר היה כתוב מספר: מ-1 ועד... לא רואים מכאן.

"בוא נשים את התיקים שם," הציע אייל והצביע על ספסלים כחולים שהיו מול הלוקרים.

"בסדר," הסכמתי והלכנו אל עבר הספסלים.

חולצותינו לא היו עלינו, שכן פשטנו אותן לפני שנכנסו לבריכה וכל מה שהיה נותר להוריד הוא את בגד הים.

"אני הולך להשתין," אמר אייל.

רציתי להגיד לו "אבל השירותים בחוץ", אבל התברר לי שגם כאן יש שירותים, משמאל לכניסה.

"60 לוקרים," אמרתי לעצמי, עכשיו כשיכולתי לראות את המספר האחרון," וואו! מה יש לאחסן בלוקר של בריכה? ועוד מה יש ל-60 אנשים לאחסן?"

מאוד הופתעתי שמכל המתרחצים שהיו בבריכה, מלבד ארבעה קשישים, המלתחות היו ריקות.

לפתע נכנס אדם, שכאילו שמע את מחשבותיי על כך שהמלתחות ריקות.

הוא התקדם ללוקר מספר 48, שהיה בתחילת הטור, הוציא מפתח מהכיס ומיד הסתובב. בשנייה שעיניי קלטו את עיניו, ראיתי שהיה לו מין מבט מפחיד ומאיים, ומיד הרכנתי את ראשי.

הוא התקדם אליי, ואז התברר לי שהוא צולע, וכשהגיע אליי, ירד על ארבע כדי שיוכל להסתכל עליי באותו הגובה, ואמר לי בטון מאיים:

"אתה לא ראית כלום וגם לא תראה."

"כן, כן," מלמלתי ורציתי לרוץ לאחד מתאי השירותים, לנעול ולהתחבא. לא כל-כך הבנתי מהי כוונתו, אך לי זה ממש לא משנה. "לא ראיתי כלום וגם לא אראה", אני מסכים, רק שילך ממני! ממתי ב"גן עדן" יש אנשים מפחידים כאלו?

הוא חזר בהליכתו הצולעת אל הלוקר והכניס את המפתח למנעול שבלוקר.

הוא סובב כמה פעמים, הוציא אותו, הכניס בזווית אחרת, סובב עוד כמה פעמים וכשהבין שהמפתח לא מתאים ובעצם שהוא לא יכול לפתוח את הלוקר, מיד הסתובב לראות שאף אחד לא נמצא בחדר (אליי הוא לא התייחס, משום מה) והחל מכה בלוקר בחוזקה, מטיח בו אגרופים. בגמישות נפלאה לקח את רגלו ובעט בלוקר. כשכשלו מעשיו, הוא הלך משם בריצה מהירה, מהירה כמו ריצתו של האדם שנתקל באייל.

כמה שניות אחריו, קשישים נוספים הגיעו מכיוון השירותים ואייל חזר אחריהם, "יש פה רק שני תאים אז היה די עמוס," הוא אמר. כמה צעירים נכנסו למלתחות, כולם לבושים בבגדי ים, חלקם בבגד ים אדום ואחרים בכחול או בצהוב. הם צחקו מעט וניגשו לספסלים שלידנו, שמימיני.

"יאללה, נכנסים?" שאל אותי אייל.

"כן!"

האם אראה אותו עירום? האם המלתחות הללו באמת יהיו גן עדן לגברים, ובייחוד גן עדן לרועי בורנשטיין? אני כבר מדמיין את השלט הגדול, אני אכתוב עליו באותן אותיות תנ"כיות מעוטרות:

גן העדן של

רועי בורנשטיין

כי רק אצלי אלוהים באמת קיים

(העץ האסור 6)

אנשים מבקשים שיגיע השלום ושייפסקו המלחמות, שלא יהיה רעב בעולם, שהשחיתויות ייעלמו, שהחור באוזון ייסגר ושגזי החממה יהפכו למטרים של שקלים (או שזה רק אני), ואני מבקש לראות בן-אדם ערום. טוב, כל אחד עם המשאלות שלו.

"רועי, אתה חולם בעמידה?" אייל קטע את מחשבותיי.

"זה עדיף מלא לחלום בכלל.

"אתה יכול להוציא את הסבון והשמפו?" שאל.

פתחתי את התיק והבאתי לו אותם. "רגע," אמרתי, "איפה המשקפת שלי?"

"מה?"

"המשקפת, המשקפת!" נכנסתי לפאניקה, "אני כבר מגיע," ויצאתי מהמלתחות.

רצתי אל עבר האזור בו ישבנו, שעדיין היה ריק, והתחלתי לחפש אותה: מתחת לשמשייה, ליד הכיסאות, ליד הגדר של הבריכה שהייתה מולי ובכל מקום אפשרי. לבסוף, מצאתי אותה מעט מרוחקת, ליד אחד ממגרשי הטניס. לא הבנתי איך הגיעה לשם, אולי העפתי אותה בטעות.

הסתכלתי על השעון והשעה הייתה קצת אחרי אחת בצוהריים.

הבטתי אל עבר קבוצת השומרים והופתעתי לגלות שרק שומר אחד נשאר עומד שם. הם בטח הלכו באחת, אולי הם צריכים לשמור במקום אחר.

ושוב, הייתי מעט מודאג, אך הדבר ממש לא נוגע לי. חזרתי בדרכי עם המשקפת בידי אל המלתחות.

"מצאת?" שאל אותי אייל.

הרמתי אותה לאוויר והוא אמר, "יופי. קדימה, בוא ניכנס להתקלח."

ביד אחת הוא לקח את הסבון והשמפו מהספסל, עליו הניח אותם ודאי כשלא הייתי, ופשט את בגד הים שלו בעזרת היד השנייה. זה גן עדן! משאלתי התגשמה!

חסר חולצה וחסר בגד ים, הוא עמד מולי, מחכה שאעשה כמוהו.

קורן מאוֹשר, הכנסתי את המשקפת בחזרה לתיק ופשטתי את בגד הים.

הלכנו למקלחות. הוא מצא שני תאים שהיו אחד מול השני ונכנס לתא הקטן, פתח את זרם המים, ואני עשיתי כמוהו, וכך התקלחנו במשך מספר דקות.

לא הפסקתי להסתכל על אייל מסתבן, חופף, רוחץ ושוטף וחייכתי. איזה בילוי נהדר היה לנו, ועם המחשבה הזאת הבנתי שהוא עכשיו הסתיים, ועוד מעט ניכנס לאוטו וניסע בחזרה לתל-אביב. מעניין מה רותם עשתה היום.

כשהוא ראה שאני מסתכל עליו, הוא חייך וקרץ לי. נדמה לי שאני מתאהב...

שני קשישים ערומים שסיימו להתקלח, יצאו. כמה שניות אחריהם יצא קשיש אחר, שמאוחר יותר הסתבר לנו שקוראים לו "מישה", קרא להם "רובי! איציק! חכו לי!". שמיעתם של רובי ואיציק, שני הקשישים שיצאו, לא כל-כך טובה שכן הם לא שמעו אותו. הוא מיהר אליהם. פתאום, החליק על המים הרטובים ונפל על הגב מול התאים שבהם התקלחנו.

הוא מיד החל לצעוק בבהלה ולקרוא לעזרה.

אייל ניגש אליו, רכן לידו ועזר לו להתרומם. ואני רצתי אל התא של אייל וסגרתי את הטוש שהמשיך להזרים מים.

"בוא לעזור," אייל קרא לי.

הלכתי ועמדתי מולו, אוחז בכתף השנייה של הקשיש שכל גופו ושיערו הלבן נרטבו. עזרתי לאייל להרים אותו. הוא איים ליפול ומיד תפסנו אותו ועזרנו לו להתקדם לספסלים. בדרך הגיעו הצעירים, שהיו במלתחות המרוחקות יותר, וחבריו רובי ואיציק שהיו לבושים למחצה.

"מישה, מה קרה? אתה בסדר?" שאל אותו אחד הקשישים.

"רובי," השיב, "נפלתי והחלקתי. אתם לא עניתם."

"אוי, מישה, " אמר רובי והוא ואיציק ניגשו אליו והחליפו אותנו בסחיבתו עד שהושיבו אותו על אחד הספסלים.

"אתה בסדר?" שאל אותו איציק.

"אדוני, איך אתה מרגיש?" שאלתי את מישה.

"זה מה שאני שאלתי אותו," גער בי איציק, "אתה תהיה בשקט."

"כן, כבר ראינו מה עשית עם הלוקר," הוסיף בכעס רובי.

"הראש שלי כואב. הרגליים רועדות," השיב מישה.

"אולי כדי שתזמינו אמבולנס?" שאל אייל.

"תודה על העזרה, נסתדר מכאן," אמר רובי וחייך אליו, ולא אליי.

"על לא דבר," אמרנו וחזרנו, עדיין עירומים ורטובים, אל המלתחות.

סיימנו להתקלח והלכנו אל הספסלים. מישה, רובי ואיציק לא היו שם, אבל הצעירים כן היו. ארבעתם ישבו על הספסלים וכולם צחקו.

פתחנו את התיקים והתחלנו להתלבש.

"תסתכל איזה חתיך," אמרתי לאייל. אני אפילו לא יודע למה אמרתי, זה פשוט נפלט לי.

"מי?"

לא רציתי להצביע, לימדו אותי שזה לא מנומס, אז רמזתי לו בלחש, "הבלונדיני שם, עם הקוביות בבטן."

הוא הסתכל ומיד הסתובב אליי. "טוב," אמר בפשטות ובחוסר התלהבות, "זה לא קשור אלי."

"אתה חושב שיש לו חברה?"

"מה אכפת לי בכלל?"

"נו, מה אתה חושב?" שאלתי שוב.

אייל הסתובב לעברם שוב. "חברה?" אמר, "אם כבר חבר."

"למה חבר?" שאלתי תוך כדי שלבשתי את חולצתי החומה.

"תסתכל עליו, הוא לובש בגד ים אדום."

"אז?"

"הוא בטח הומו," אמר אייל.

למשמע המילה "הומו", נפתחו אוזניי וליבי התחיל לפעום.

"בגלל שהוא לובש בגד ים אדום, הוא הומו?"

"כן," השיב, "אבל מה זה משנה בכלל." הוא וה"בכללים" שלו...

שנינו שתקנו אבל אייל מיד שאל אותי שאלה, כאילו נפל לו האסימון, "מה זה משנה בכלל אם יש לו חבר או חברה," ואז הוא הוסיף, "מה זה משנה לך?"

למרות שרציתי להגיד לו "זה לא משנה" וכך להחליף נושא, רציתי לגרום לאייל לקנא, אז אמרתי לו "סתם, חשבתי שהוא פנוי, זה הכל."

"פנוי?" אייל עצר מלבישת בגדיו והסתכל עליי. "רגע, מי זה יוני?"

"אקס שלי, איך יוני קשור?"

"זה לא אח שלך?!" שאל בפליאה.

"לא," העדפתי לשתוק מעכשיו.

"אקס!" צעק, "אתה הומו?" ועכשיו ירד לו האסימון.

לי נראה הדבר הגיוני ופשוט, שכן אני הומו כבר למעלה מחמש שנים, אז עניתי לו בשקט ובקצרה בצירוף מבט שאומר "זה לא ברור?" שכן.

התשובה הזאת כאילו היממה אותו והוא שתק.

הוא לבש את הבגדים שנותרו לו ללבוש במהירות, ואני עשיתי אחריו ולא העזתי לשנייה להסתכל על הצעירים. גם כשיצאנו משם לא הסתכלתי עליהם, בדיוק כמו שאייל לא הסתכל עליי. "יש לו דעות מאוד ישנות בנוגע להומואים," חשבתי בדרך ליציאה.

לפתע, נשמע פיצוץ אדיר!

"מה זה?" צעקתי בבהלה וליבי פעם בחוזקה, חוזקה שלא הרגשתי לפני-כן.

"תתכופף!" צעק אייל ושם את ידיו על ראשו. ואני עשיתי כמוהו ומיד חשבתי על השגריר.

איך היה הפרק? היה שווה לחכות? הופתעתם?

האם אתם יכולים למצוא משפט מראה שרועי מגיע מבית מחונך?

שמתם לב לשלושת הסימנים שהובילו לפיצוץ? במידה ולא, הנה הם:

1. האיש שרץ והפיל את אייל בכניסה למלתחות.

2. האיש שניסה לפרוץ ללוקר מספר 48.

3. מספר השומרים שירד בצירוף החששות של רועי.

אם רועי היה קורא את זה או לפחות שם לב לסימנים, יכול להיות שהיה יודע על הפיצוץ המתקרב, לא? איפה רותם שמבחינה בכל פרט ופרט.

3 זוכות בתחרות מהפוסט הקודם, והן זוכות בפרס: לינק ישיר לבלוג שלהם. הזוכות הן:

1. מהלב שלי- לבלוג שלי/ מיס מינימאוס

2. שטיפשים, זה מה שקורה/סאבווי G

3. עד שהמוות יפריד בינינו/עד שהמוות יפריד בינינו