שלושה בדירה אחת

"סליחה, אפשר לשבת?" שאלה אותי אישה.

"אה, סליחה," התנצלתי ומיד קמתי ממושבי, "לא שמתי לב שאת בהיריון."

"עם שלישייה! איך לא שמת לב?" נזפה בי ואז סיננה "אידיוט."

חיפשתי מושב פנוי ומיד הבחנתי שהאוטובוס הארוך הזה מלא עד אפס מושבים: במושבים רבים ישבו קשישים, רובם חבשו כובע כהגנה מפני השמש, אחרים נתמכו באישה שלא חבשה כובע ולכן עורה השתזף ונהפך חום. לידם היה אדם עיוור עם כלב נחייה, במושב אחר הייתה גברת עם סלים. על מספר מושבים בסוף נערים לבושים בבגדי ים ותחתיהם ארגז חול, ולידם דוסית שהתרחקה מהנער שלבש גופייה כמה שרק יכלה. גם מספר נוסעים שעלו לאוטובוס בתחנתו הראשונה והרוויחו נסיעה בישיבה, כמוני, עדיין היו באוטובוס. נעמדתי ליד החלון והחזקתי ברצועה שדמתה לחגורת עור שחורה שנתלתה הפוך ונקשרה בשני קצותיה.

סביבי היו נוסעים עצבניים, כולם דיברו בפלאפון דור שלישי שלהם בקולי קולות, רובם הסריחו והזיעו כי המזגן לא פעל, או מפני שהם לא מתקלחים כי יש לחסוך במים. לאחד הייתה מזוודה שתפסה מקום גדול מאוד, וכלל לא הבנתי לאן הוא טס עם קו 67. לאחרת היה ילקוט ירוק גדול פתוח והיא ענדה משקפי שמש כהים.

כך עמדתי וגבי מזיע על החלון: ילקוט וספרי לימוד בפניי, לברדור גדול מלקק את רגליי ורוכסני מזוודה קורעים את חולצתי, כאילו רוצים להפשיטי בפומבי; הבחנתי שהאישה ההריונית מסתכלת עליי במבט זועף, במבט של "איך לא קמת לאישה שמביאה שלושה ילדים לעולם?". ואני רק יכולתי לעמוד בשקט ולהתנחם בכך שאסור לעשן באוטובוס: לא סמים, לא גראס, לא חשיש, לא קוקאין, לא מריחואנה, וגם לא סיגריה.

לפני שהוקמתי ממושבי, ישבתי בשורת המושבים השלישית, ליד כסאות המיועדים לנכים ולקשישים. שם ישבה כעת זו המביאה שלושה ילדים לעולם. "שניים מהם יגדלו להיות סוחרי סמים והשלישי יהיה ילד טוב ורק יעלים מס", חשבתי.

לפתע שמעתי מישהו שואל "למה יש כאן מים?".

הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מי שישבתי לידו בטרם הוקמתי.

הנהג עצר את האוטובוס בבהלה באמצע הכביש והתקרב לאיש שצעק זאת. האיש סימן לו בידו היכן המים.

"שיט! הייתי בטוח שתיקנו את הצנרת בשבוע שעבר," הנהג התעצבן.

"אין צורך להיבהל," אמר בפאניקה והרים את ראשו, "בדרך-כלל המים לא עוברים את גובה הברכיים. אם יש כאן ילדים קטנים או סתם אנשים נמוכים, תתפללו שיש לכם זימים!"

בעקבות צעקותיו של הנהג, כל נוסעי האוטובוס נלחצו וביד אחת לחצו על כפתורי "עצור" האדומים.

הנהג התכופף כשישבנו מופנה לאחורי האוטובוס והבנו שבגלגול הקודם הוא עבד כאינסטלטור.

"אין כאן שום בעיה," אמר לאחר הבדיקה המעמיקה, "אני לא מבין על מה המהומה." מיד כל הנוסעים נרגעו ורק אלו שבאמת רצו לרדת, קמו והלכו לעמוד ליד הדלת.

הנהג חזר לכיסאו וצעק דרך החלון על אחד מיני רבי הנהגים שצפרו לו. כשסיים הוא לקח את המיקרופון והסביר לנוסעים שהוא ידע שאין כל בעיה באוטובוס כי "באוטובוס דן הכול מצוין! באוטובוס דן הכל מאורגן! באוטובוס דן..." והוא תכנן להמשיך כך עוד הרבה אך כל הנוסעים דרשו ממנו שימשיך בנסיעה.

"נהג," שמעתי נוסע שגם הוא היה ליד ההריונית קורא לנהג ומזכיר לו שיש שם עדיין מים. החלטתי ללכת לבדוק מה העניין.

התקרבתי להצפה המדוברת שהייתה בדיוק מתחת להריונית, ומיד הבחנתי שמכנסיה נרטבו.

"יורדים לה המים," אמרתי לכולם.

"מזל," שמעתי את הנהג אומר לעצמו, מסתבר שהוא לא היה בטוח שאין כל בעיה.

"איך יורדים?" התעצבנה עליי ההריונית," ירדו, בעבר, ירדו. רואים שאף פעם לא היית אבא."

"למה, את היית? היית צריכה להגיד מה קרה ולא הייתה מתקיימת כל המהומה הזאת."

"גברת," פנו אליה מספר נוסעים והמליצו לה להזמין אמבולנס.

"נהגו'ס," אחד הנוסעים החליט עבורה, "תעצור את האוטובוס בצד, אני מזמין אמבולנס."

ברגע שהוא עצר, הוא פתח את דלתותיו וכמעט כל הנוסעים ירדו, מלבד ההריונית שחיכתה לאמבולנס, העיוור וכלבו, מספר קשישים והנשים החומות שודאי היו צריכים לרדת בתחנות אחרות ואין להם כוח ללכת עד ליעדם ברגל, האדם שהזמין את האמבולנס ואנוכי.

ההריונית צעקה בקולי קולות, "יש לי צירים!".

הכלב, שלא הבין מה פשר הצעקות, החל לנבוח. ההריונית החזיקה ביד אחת את ידיו של קשיש שניגש לעזור לה. מפאת החזקתה החזקה, חששתי שיהיו לו נמק ומיהרתי להגיש לה את ידי ולשחרר את הקשיש.

"שלושה ילדים זה בטח כיף," ניסיתי להרגיע אותה. " כל הלילה לא תשני וכל יום תהיי עם שלושת ילדיך, אחד על כל רגל, את יודעת שאת צריכה לגדל עוד רגל? אבל אני לא יודע, הרי אף פעם לא הייתי אבא."

"שקט אתה," אמר לי האדם שהזמין את האמבולנס.

התעלמתי מחוצפתו ושאלתי אותו "מתי האמבולנס מגיע?"

"עוד 5," הוא ענה.

"5 דקות?"

"לא, 5 שעות."

"מה?!" ההריונית נבהלה. "אני לא אוכל להחזיק מעמד עוד 5 שעות."

"ואני אידיוט," חשבתי לעצמי.

"תנשמי ותנשפי," ביקשתי ממנה והיא עשתה זאת. "כן, בדיוק ככה, לאט, לאט. תנשמי ותנשפי."

"אני יולדת!" היא צעקה בפאניקה והפסיקה את הנשימות והנשיפות.

"תמשיכי לנשום ולנשוף," ביקשתי.

"כאילו שזה יעזור ללידה," אמרה.

"זאת המטרה של.." ניסיתי להסביר לה אך עצרתי את עצמי באמצע כי שמעתי סירנה של אמבולנס.

"אני שומעת אמבולנס," היא אמרה וקשיש אחד אמר לה שהוא מגיע בשבילה.

"תגידו לו שימהר! אני יולדת!"

"טוב, טוב, שמענו את זה כבר," אמרתי וסימנתי לקשישים שיתרחקו ממנה כדי שיוכלו להעביר את ארבעת האנשים לאמבולנס בקלות.

"פעם ראשונה שאני יולדת באוטובוס," אמרה האישה ואחד הקשישים ניסה לנחמה, "תמיד יש פעם ראשונה".

"אני רק בסוף חודש שמיני, אני לא צריכה ללדת," צעקה עליו ואז אמרה בפעם השלישית, "אני יולדת". "לא הייתי צריכה לעלות על האוטובוס הזה."

הנהג, שכבר לא היה ליד ההגה כי הוא עצר במקום, התקרב אלינו וניסה לעזור אם ניתן, אמר "יש כאלו שיולדות בפארק מים או בחרמון ומקבלות כניסה חינם לכל החיים והן יכולות לגלוש במגלשה או להכין כדורי שלג בלי סוף. אבל יש כאלו שיולדות באוטובוס וזוכות בכניסה חופשית לכל החיים. אני בטוח שאת מבינה שבאוטובוס הכי כדאי ללדת, כי איך את חושבת שהן מגיעות לפארק המים או לחרמון? באוטובוס!" הוא שאל וגם ענה," אז תודי שעלית על האוטובוס."

רציתי לקטוע את פטפוטיו, ספק פלירטוטיו, של הנהג אך נראה היה כי כולם מקשיבים להם בסקרנות.

"הנה הפרמדיקים," אמרתי והצבעתי על לובשי מדי מד"א שיצאו מהאמבולנס ורצו אלינו אוחזים באלונקה, והכלב שראה זאת התחיל לנבוח שוב. כולם הסתובבו, חוץ מהעיוור, והסתכלו עליהם נכנסים לאוטובוס. הם פתחו את האלונקה ליד ההריונית והעבירו אותה לאלונקה, יחד עם זה שהזמינם ואיתי. משקלה היה כשל גור חתולים קטנטן שבלע פיל.

הם הוציאו את האלונקה בעדינות אך במהירות והכניסו אותה לאמבולנס.

נהג האמבולנס הפעיל מחדש את הסירנות מחרישות האוזן ונסע במהירות על הכבישים בדרך לבית חולים.

"תרדו כולם," ביקש הנהג. "לפי הנהלים אסור לי להסיע נוסעים נוספים היום, בהמשך יש תחנה."

"יש נוהל ללידה באוטובוס?" התעניינתי.

"בוודאי, בחורצ'יק," ענה הנהג כאילו התשובה ברורה מאליו. "לכל מקרה יש נוהל. בתור נהג אתה צריך ללמוד את כל הנהלים, קשה להיות נהג דן, שלא תחשוב. ולפי הנוהל, אני מחויב להוריד את נוסעיי ולנסוע עם האוטובוס לחניון. אז אנא, תרדו."

הקשישים, האדם שהזמין את האמבולנס ואנוכי ירדנו מהאוטובוס.

כלבו של העיוור הבין שזה הזמן לרדת, (ספק אם הוא הבין מה קרה כאן לפני כן), וקם על רגליו. העיוור קם גם-הוא ומישש עם מקלו את הרצפה. השניים ירדו באיטיות כשהכלב מוביל ורק כשהם הגיעו למדרכה הבטוחה, הנהג חזר למושבו.

הוא סגר את כל הדלתות, כיבה את האור המראה את מספר הקו ונסע לדרכו.

פעם ראשונה שאני יורד מאוטובוס כי צנרת של אישה התקלקלה.