שלושה בדירה אחת

"מה, לעזאזל?" אייל שאל וחטף ממני את המגירה.

"אני..אני לא.. כלום, כלום," מילמלתי, לא יודע מה לענות וכיצד להתנהג.

"הדלת לא הייתה נעולה?" שאלתי בחוסר טקט.

"זה מה שמעניין אותך עכשיו. לא, היה בה רק מפתח," הוא לקח את המפתח שהיה על המגירה, נעל אותה בעזרתו והכניסו לכיסו.

"אז עכשיו אתה יודע הכל, מרוצה?"

"מה, לא! אני לא ראיתי כלום, אייל."

הוא לא התייחס לדבריי וסימן בידו שאצא מהחדר.

"אייל, לא ראיתי כלום!" הוא המשיך לסמן ואמר בשקט "צא."

"אייל, בבקשה."

"צא!" הוא צעק.

יצאתי מהחדר. הדלת סגורה מאחוריי, ואני מבולבל ולא מבין דבר, חוץ מהדבר הנורא שעשיתי לאייל.

ë

"מישהו כאן?" שמעתי את קולה של רותם מאחורי הדלת. "איילוש, הגעת הביתה?"

היא דפקה על הדלת שלו והוא לא ענה לה. אז היא דפקה על הדלת שלי. ניגשתי לפתוח אותה.

"אייל לא בבית?" היא שאלה.

"הוא בחדר שלו."

"אז למה הוא לא עונה לי? לך תבקש ממנו שיפתח לי," ביקשה.

"אממ.. אני מעדיף שלא," אמרתי והבטתי לרצפה.

"למה? מה קרה?" היא קלטה את פשר מבטי והבינה שקרה משהו.

"שום דבר מיוחד," שיקרתי, לא רציתי לספר לה מה עשיתי, אני לא צריך שהיא תתחיל להטיף לי מוסר.

"רועי," פנתה אליי. "אני יודעת כשאתה משקר, ועכשיו- אתה משקר."

היא הסתובבה לאחור, "נו, טוב. אתה לא רוצה לספר לי, לא צריך. אני מקווה שאתה לא מסתיר ממני עוד סודות."

הייתי יכול להישבע ששמעתי בקולה רמיזה קלה. מהר הנדתי בראשי לשלילה ושיקרתי בשנית "ולו סוד אחד."

היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת, ושנייה לפני שהיא סגרה יכולתי לראות זר פרחים גדול על הספה, שנראה כמי שעתה נקנה.

לא ידעתי מה פשר הפרחים והנרות, אך לא העמקתי במחשבותיי בעניין הזה.

אני לא אוהב לשקר, אבל לעתים צריך לעשות זאת. אני רוצה להחשיב את זה כשקר לבן. הרי לא באמת שיקרתי לה, רק אמרתי לה משהו לא נכון ולא את כל האמת, אם אסור לעשות את זה בימינו, אז מה כן מותר?

"אייל," שמעתי את רותם צועקת לאייל, מבקשת שיפתח לה את הדלת.

הדלת נפתחה לבסוף, לאחר מספר דקות. בשנייה ששמעתי שהיא נפתחה יצאתי מהחדר בתקווה לראות את אייל, לבדוק אם הוא בסדר ולראות מה מצבו: האם הוא בוכה? האם הוא צוחק? אולי הוא בכלל ישן?

לא הספקתי לראות דבר כי אייל סגר את הדלת מהר מאוד. אך עלה במוחי רעיון כיצד אגרום לדלת להיפתח שוב.

ניגשתי לזר הפרחים שהיה מונח על הספה וכשהם ביד אחת, הלכתי לטלפון וחייגתי לפלאפון של רותם, שידעתי שהיה בחדרה כי הוא תמיד בתוך תיקה ותיקה נמצא שם.

ידעתי שאם אדפוק על הדלת ואגיד, "רותם, שכחת את הפרחים שלך", אז אייל לא ייתן לה לפתוח את הדלת. אך אם אצלצל אליה, ורק היא תשמע, יכול להיות שהדלת תיפתח.

אך הדבר לא קרה, כי רותם אמרה לי שהיא לא צריכה את הפרחים עכשיו, וביקשה ממני להכניס אותם לתוך הוזה הכתומה ולמלא אותה במים.

בעצבנות שאלתי, "גם לקצוץ להם את הקצה?"

"בהחלט," היא ענתה, וכך עשיתי.

הבנתי שהסיכויים שאראה את אייל קלושים כמו הסיכויים שאביה של רותם יחלים. הלכתי למטבח להכין ארוחת ערב, ומדי פעם שמעתי צעקות מהחדר של רותם ושל אייל: "למה את חושבת ככה? זאת לא אשמתי! מאיפה לך לדעת?" ועוד כהנה וכהנה, הן מצדה של רותם והן מצדו של אייל.

צלצול הטלפון קטע את ציטוטי לשיחתם ואת הכנת הארוחה.

"הלו?"

"זה רועי, נכון?" מיד זיהיתי שמדובר בציפורה.

"כן," עניתי. "שלום ציפורה. מה שלומכם?"

"בעזרת השם. מה איתכם?"

"אנחנו," לא ידעתי מה לענות, כי לא הייתי בטוח מה מצבנו. מצד אחד, אנחנו בסדר גמור, כי צעקות וויכוחים הן עניין של מה בכך. מצד שני, לא ידעתי מדוע רותם ואייל מתווכחים ומדוע אייל מסתגר בחדרו. אך לא רציתי להדאיגה ועניתי שהכל בסדר.

"סליחה שאני מפילה את זה עליך," היא אמרה ומיד הרגשתי איך הלב שלי צונח לתחתונים, חשבתי על הנורא מכל. חשבתי שאביה של רותם נפטר.

"אבל," היא המשיכה, "אני חייבת לספר לך ולבקש ממך בקשה נוספת, או בעצם לחזור על בקשתי הקודמת. קודם כל, אני רוצה להודות לך ש.."

"סליחה שאני קוטע אותך, אך את די מלחיצה אותי. תוכלי לספר לי מה קרה ואז להודות לי?"

"כמובן, כמובן. לאביה של רותם נשארו שלושה חודשים."

"אנ..אני לא..אני לא מבין," גמגמתי. "עוד שלושה חודשים הוא כבר לא יחיה?"

"שלושה, חודשיים וחצי, חודשיים, מי יודע כמה," ענתה בעצב.

"אז..אז," לא ידעתי איך להתנהג. אף פעם לא בישרו לי בשורה כה מרה כזו, אז אמרתי את מה שתמיד אומרים. "אני מצטער."

"תודה," ענתה ושמעתי ברקע אדם קורא בשמה. "רק רגע," היא אמרה.

"רועי, אני חייבת ללכת, הרופא קורא לי. תוכל לספר לרותם?"

"מה לספר לה?"

"הכל, להתראות." היא ניתקה.

נשארתי עם השפופרת בידי, אחוז תדהמה ובהלה. מבולבל, לא מבין, מלא עצב. התעשתי ודפקתי על דלתה של רותם. ידעתי כי ככל שאספר לה הבשורה יותר מהר, כך יהיה לה יותר זמן להיות עם אביה.

"רותם, תפתחי עכשיו!" אמרתי אחרי מספר דפיקות.

"רותם, זה חשוב! תפתחי!" צעקתי ודפקתי על הדלת כאילו אני בורח מרוצח שרוצה לירות בי מכדוריו ואני חייב להיכנס לחדר.

"מה אתה רוצה? היא פתחה לבסוף.

"אני צריך להגיד לך משהו."

"לא עכשיו," אמרה וטרקה את הדלת.

שוב החלתי בסדרת הדפיקות והצעקות.

הפעם אייל פתח, ושמחתי לראות אותו.

"אייל, אתה בסדר?"

"למה שאני לא אהיה בסדר?" הוא ענה בכעס.

למרות שרציתי לדבר איתו ולהתנצל שוב ושוב וכמה פעמים שאצטרך, ביקשתי לדבר עם רותם.

הוא קרא לה שתיגש לדלת.

"אין לי כוח עכשיו תגיד לו ושילך."

"רותם," אמרתי לבסוף, וידעתי שאם זה לא יצליח אז שום דבר לא יצליח. "זה בקשר לאביךְ."

זה הצליח. היא ניגשה לדלת במהירות והחזיקה בכתפיי עם ידיה, "מה קרה לו? היא שאלה.

"בואי לחדר," אמרתי והיא נכנסה לחדרי.

"אני צריך לספר לך משהו על אביך."

"כן, את זה כבר הבנתי."

"אוקי," התחלתי. "זה לא יהיה פשוט אבל.."

"תספר כבר," דרשה. לא הייתי בטוח אם היא עצבנית עליי או סקרנית לדעת מה יש לי לספר לה, או שניהם.

"בסדר, אני אתחיל."

"קדימה!"

עכשיו הבנתי איך היא מרגישה. היא מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כשציפורה אמרה לי שהיא הולכת "להפיל" עליי משהו ואני ביקשתי ממנה לספר לי תחילה ולהודות לי אחר-כך.

סיפרתי לה הכל: סיפרתי לה על מצבו של אביה ושהוא חולה בסרטן בלבלב, שמסוג סרטן זה כמות המחלימים קטנה מאוד. סיפרתי לה שמעט מהחולים שורדים חמש שנים לאחר האבחנה, וגם זאת תלויה במתי גילו את הסרטן והאם הייתה אבחנה מוקדמת.

"אז כמה זמן נותר לו לחיות?"

"שלושה חודשים."

היא בכתה בצורה שאף פעם לא ראיתי אותה בוכה מעולם.

"גם סבי נפטר מסרטן," אמרה.

"אני יודע. רותם," פניתי אליה וחיכיתי שהיא תסתכל עליי. כשהיא עשתה זאת, אמרתי ברוך "נעבור את זה ביחד," וחיבקתי אותה חיבוק גדול.

"אם היו מגלים את זה קודם, יכול להיות שהוא היה חי גם עוד שלושה חודשים?"

"אני לא יודע, אני מניח שכן. יכול להיות שיהיו לו גם רק חודשיים ולא שלושה."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

"אני רוצה שתדעי."

"כן, אבל למה אתה?" היא ניגבה את דמעותיה בחולצתה.

"ציפורה ביקשה ממני. היא אמרה שאבא שלך לא יוכל לספר לך את זה, והיא רוצה שתדעי."           

"אז גם רני לא יודע?"

"אני לא יודע."

"טוב. מה אתה עוד יודע? תספר לי הכל, רועי."

אמרתי לה שציפורה אמרה לי שהרופא אמר לה שהגורמים למחלה הם עישון, סוכרת, דלקת בלבלב.

"אבל אין לו את כל זה," היא אמרה. "אף פעם לא ראיתי אותו מחזיק סיגריה, וסוכרת אני יודעת שאין לו. גם דלקת אין לו, עד כמה שאני יודעת."

"ויש גם גורם תורשתי."

"את זה יש לו..." היא אמרה. "סבא שלי נפטר מסרטן, עכשיו אבי חולה בסרטן. אני מניחה שתורי עוד יגיע..."

"רותם, רותם," מיהרתי לעודד אותה. "את עוד צעירה, למה את חושבת מחשבות כאלה? אני בטוח שזה לא תורשתי ושהוא יחיה הרבה יותר משלושה חודשים." "אתה יודע מה, רועי, אני מקווה שאתה צודק."

"רותם," אחזתי בידה חזק-חזק, "אני בטוח שאני צודק." אמרתי זאת למרות שאני לא נביא או מגיד עתידות, אבל ידעתי שמשפט כזה, משפט שאומר כה בביטחון- יסב לה ביטחון ויעניק לה כוח להתמודד ולהמשיך לחיות כרגיל, כמה שאפשר, למרות הידיעה שלאביה יש מספר חודשים לחיות.

"אני לא מאמינה שיש לו שלושה חודשים," אמרה ונשענה אחורנית על הקיר.

"מהם שלושה חודשים, תגיד לי? 90 יום שעוברים ככה," והיא צרדה אצבעתה. "לפני שארגיש, הם כבר יעברו והוא ימות, המחלה תשתלט על גופו שלא יעמוד בנטל ויקרוס ואחרי כמה ימים נהיה בבית הקברות, לבושים שחור. נצעד כשארונו יובל לפנינו. ואז," היא התחילה לבכות. "די, די, אני לא יכולה לחשוב על זה. תביא," גמגמה," תביא לי את הגליל, רועי."

היא בכתה מספר דקות וניגבה את עונייה וקינחה את אפה מפעם לפעם, וכשסיימה המשיכה לדבר ובעיקר לפרוק.

"הוא בן 59, עוד חצי שנה בן 60. למות בגיל 59 זה גרוע ומשפיל. בימינו כולם חיים לפחות עד גיל 70, 75 והוא ימות 15 שנה לפני כולם. מה אמא שלי תעשה בלעדיו? מה אחי אעשה? איך אני אוכל לחיות בלעדיו, בלי אבא שלי, שתמיד היה שם בשבילי ותמיד עזר לי ועודד אותי והגן עליי. רועי, אני לא יכולה יותר."

"די, רותם, אל תבכי," הפעם אני הייתי זה שאמר את ה'די'. "יש לך עוד שלושה חודשים. אל תסתכלי עליהם כ-90 יום שיעברו מהר, אלא על כמעט 100 ימים שלמים שבזמן הזה תהיי איתו ולא תעזבי אותו."

"נכון," היא אמרה וקינחה את אפה. "אני אנצל את הזמן להיות איתו כמה שיותר, אני לא אעזוב אותו לרגע ואעזור לו, ואגיש לו אוכל ואדבר איתו על הכל, ואספר לו על אייל ועל כל מה שהוא לא יודע ומה שירצה לדעת."

"יופי, רותם," דיברתי בקול מתלהב, "כך את צריכה לחשוב: אופטימי."

"רועי, אתה מאוד טוב בלעודד אנשים," חייכה

"סוף-סוף את מחייכת. אם כך, אז מסתבר שכן," חייכתי גם.

"היום תכננתי לעשות משהו לאייל. הייתה לי תחושה שזה לא ייצא לפועל, למרות שקניתי פרחים ווידאתי שיש נרות. רציתי לעשות לו משהו נחמד בחדר שלנו."

"רק תיזהרי שלא תפרוץ שרפה, את הרי לא רוצה לעבור דירה, נכון?" צחקתי.

"אני עדיין לא מבינה למה הם עברו דירה, אבל זה כבר לא משנה."

"כן, זה שייך לעבר." הסכמתי.

"רציתי להיות איתו לאור נרות עם נינוח טוב של פרחים טריים שזה עתה נקנו מהחנות," המשיכה.

"ואז מה?"

"זה כבר סוד. פעם ראשונה שאני מספרת לך משהו עליי ועל אייל, ואתה רוצה לדעת הכל?"

שמחתי שהיא מעט עזבה את הנושא של אביה ועברה לנושא אחר, ועוד נושא שעניין אותי. היא הצליחה לסקרן אותי: זו באמת פעם ראשונה שאני שומע ממנה משהו על מערכת היחסים שלהם, ודווקא את מטרת קניית הפרחים וחיפוש הנרות היא לא סיפרה לי.

"רותם," אייל דפק על הדלת, "את באה להתקלח?"

היא לחשה לאוזני, "תודה על השיחה. עזרת לי מאוד."

"על לא דבר. אייל יודע?" לחשתי לאוזנה.

"הוא יידע עם זרם המים," ענתה וחשבתי על איך זה להתקלח עם אייל...

"אני נראית בסדר?" שאלה אותי כדי שאייל לא יראה שהיא בכתה.

"כן."

היא פתחה את הדלת וסגרה אותה אחריה.

נותרתי לבדי בחדר והתחלתי לחשוב למה רותם לא סיפרה לי מה היא תכננה ולמה היא חשבה שזה איכשהו לא ייצא לפועל. ניחוש אחד עלה במוחי (כי את השאר ביטלתי בשנייה שעלו), ניחוש די מוגזם. מה, יכול להיות שמדובר בחתונה?

זכיתי בסיפור בתחרות הכתיבה!

פעם ראשונה שאני משתתף ואני זוכה :) ואני אמשיך להשתתף, כי זה נחמד. מי יודע, אולי אוציא ספר סיפורים קצר בסגנון של אתגר קרת.

בימים הקרובים פרק 26.

בהמשך הסיפור שכמעט הסתיים:

הסיפור של אייל עם מגירתו מתגלה,

האם אביה של רותם יבריא? ויכול להיות שהניחוש של רועי הוא הניחוש הנכון- חתונה בדרך?

תומר :-)