שלושה בדירה אחת

הימים עברו, חלפו להם, והזמן ריפֵא את הפצעים. הפצעים שנגרמו מהמחלה שנקראת רגשות. רגשות כלפי מי שלא יכול להרגיש ומי שלעולם ירגיש שונה ואחרת.

אייל ורותם התקרבו עם הזמן. כבר כמעט שנה שהם ביחד, ישנים באותו חדר על אותה מיטה ובגדיהם באותו ארון. מתנשקים ומתחבקים, מדברים אחד עם השני ובעיניים גדולות וסקרניות מקשיבים זה למילותיה של זאת וזאת לשיחותיו של זה. בתחילה, נזכרתי בפגישתם הראשונה, הכל נראה מאוד תמים. חברתי הטובה ושותפתי לדירה מדברת עם בחור צעיר. בהמשך הוא גם הצטרף אלינו לדירה כשותף שלישי, מהלך שגם אני יזמתי וייחלתי לו. לאט-לאט, אני נזכר, הם התקרבו, דיברו יותר, שתו "תה וקפה של בוקר" לעתים קרובות יותר. יום אחד, הוא העביר את כל חפציו והחליט שמעתה יישן עם רותם, כמובן שגם בהסכמתה. וכך, בלי שום ידיעה מוקדמת, נפרדתי מנוכחותו ומהשיחות הנהדרות שהיו לנו כמעט כל לילה, בטרם הלכנו לישון. אני כבר לא יכול לברכו בברכת "לילה טוב" ולראות כיצד הוא מזיז את גופו בעודו מנסה להירדם ופניו פונות שמאלה.

אחרי זמן מה, הם התחילו לצאת מספר פעמים. נראה היה שהם מתקרבים מאוד אחד לשנייה, וכל אותה העת כלל לא ידעתי שהם כבר בני זוג, ומה שנראה לי מהצד כמערכת יחסים נהדרת בין ידיד לידידה, כזו שעדיין בחיתוליה, במהרה התהוותה לזוגיות נפלאה. כן, יש להם זוגיות נפלאה. את זה- איש לא יוכל לקחת להם. אבל הכל קרה כל-כך מהר. כלל לא הייתה לי הזדמנות ליהנות עם אייל, הרי בזכותי הוא בדירה, ורותם צריכה להודות לי על מה שיש ביניהם. אני זה שפגשתי אותו ראשון והתאהבתי. האפשר שלא? אילו הייתי יודע כבר אז, באותה היתקלות ליד השירותים, באותה החלפת חולצות חפוזה, שאני מאוהב בו, ודאי הייתי פועל אחרת. הייתי מציע לו שנצא יחדיו לאיזה מועדון, בית קפה ולכל מקום שרק ירצה. הייתי מעניין אותו בסיפורים, מצחיק אותו בבדיחות, הייתי...

הוא נישק אותי. בעצם, אני נישקתי אותו. אבל זה לא משנה. התנשקנו, חלום שהתגשם. איך שאני התרגשתי, איך שאני שמחתי. אני הייתי המאושר באדם למספר רגעים. קיים באייל צד שאוהב אותי, אוהב גברים, כך ניחשתי. אחרי הנשיקה של שנינו, זה היה ברור ובטוח. הוא הסתכל בעייני ואני בעיניו, ואז התחבקנו חיבוק גדול. ישבתי על הספה מחויך ומרומם כמו שלא הייתי מעולם. הוא ישב על הספה לצדי אך פניו נראו ריקות מרגשות, אולי מרוב מחשבות, נעלמו הרגשות החמים. אמרתי לו שחיכיתי לנשיקה הזו, התפללתי למגע ממנו. בעצם, כך סיפרתי לו, מאז שעבר לגור בדירתנו בעיר הגדולה. מהעיר הדרומית המרוחקת, עבר לעיר הערים, לעיר המרכזית ביותר, ציפיתי למערכת יחסים נהדרת בין שנינו, ורק שנינו. הוא יכול היה להיפתח כלפיי ולהגיד כל מה שעולה לו בראש. אך הוא לא ענה, ולא אמר דבר. אני הנחתי שהוא יותר מדי מְבולּבל ושהוא לא יכול להתבטא באותו הרגע. אז הרגעתי אותו בליטופיי. אני מלטף והוא שותק.

עברו חודשיים. חודש נוסף חלף. שבוע ימים, ועוד יומיים ועוד יום.

היה זה יום שלישי בשבוע השני של חודש נובמבר. גשם לא הפסיק לרדת משעות הבוקר המוקדמות. החזאים הגדירו אותו כ"היורה", הגשם הראשון, למרות שהיו מספר גשמים לפניו. להם, קראו החזאים "טפטופים". שמש לא ראו תושבי העיר מזה ימים רבים ועננים שחורים כהים מילאו את השמיים. רבִּים העדיפו להסתגר בבתיהם בשעות שלאחר יום העבודה, פן יירד גשם קל לפתע. רבים טרם הוציאו את ה"הגנות" מהבוידעם, והחליטו שגג הרעפים הוא המטרייה הטובה ביותר.

אני, בכל אופן, עליתי על סולם והוצאתי עבורנו את המטריות, לכל אחד מטריה משלו. שלי הירוקה, של רותם האדומה ושל אייל השחורה. רותם ביקשה מספר פעמים מאייל שיחליף את מטרייתו, ושאפילו יזרוק אותה לפח, והכי טוב- יתרום לנזקקים. "גם שמיים שחורים וגם מטרייה שחורה זה מוגזם," אמרה.

"כמו שאת מתאימה בגדים, אני מתאים מטריות," ענה לה אייל בחיוך, אך היא לא חייכה.

בעיניה, הצבע השחור הוא צבע המסמל רעוֹת. כל פעם שעובר חתול שחור ברחוב היא אומרת "טפו-טפו" ולא מעזה להסתכל ולו לשנייה בעיניו, פן יעבור המזל הרע של החתול אליה.

"אבל תחת סולם את עוברת בלי שום בעיה," השיב אייל כשהסבירה לו רותם בארשת פנים רצינית על אמונותיה הטפלות.

"אם הסולם שחור, לא אעבור," השיבה בחוכמה, והדגישה שהצבע שחור מסמל אסונות, חורבנות שעתידיים לבוא. "מדוע לובשים דווקא שחור בהלוויות? הרי אפשר ללבוש כל צבע, ואם רוצים להתאים בגדים לאירוע העצוב, צריך דווקא ללבוש ההפך- ללבוש לבן."

רותם בוכה מדי לילה, לעתים על הספה, לעתים על המיטה, לפעמים בחדר האמבטיה ומדי פעם במכונית. ותמיד, ראשה בזרועותיו של אייל. אני, מהצד, שומע את קינוחי אפה ואת ניחומיו של אייל. בלילות היא איתו, בבכיהּ, ובבקרים, היא איתי, בסיפורים.

היא מספרת לי כל שעובר על אביה, בפרט על המוני הבדיקות שהוא נאלץ לעבור כל יום מחדש, "כל-כך הרבה סוגים שונים של בדיקות: בדיקות דם ושתן מדי בוקר, אחר-כך בדיקת MRI, אחריה מנוחה. לקראת הצוהריים, כל כמה ימים, הוא עובר הקרנה. אבל ההקרנה," היא מפרטת, "לא מיועדת לסרטן בלבלב. הרופאים אמרו שאין אפשרות לרפא אותו. אז במקום זה הם מנסים להאריך את חייו של אבא ולמנוע, בעזרת ההקרנות, התפתחות של גרורות. אתה מבין, שהסרטן לא יתפשט לאיברים נוספים."
"אני מבין," זה מה שאני תמיד עונה ומנחם אותה. "הוא חי חיים נפלאים, האם עדיף לחיות חיים נפלאים ולמות בגלל מספר חודשים מייסרים? או שמא טוב יותר לחיות חיים נוראיים ובחודשיים האחרונים לחיות בהנאה גדולה?" היא לא עונה, אך אני בטוח שהיא יודעת את התשובה.

"בינתיים, אין לאבא גרורות, הטיפול מצליח!" סיפרה לי בשמחה לפני כחודשיים. שבוע אחר-כך בכתה, הפעם בזרועותי, וכמו בכל בכי נורא שכזה, מונח גליל נייר הטואלט על ברכיה, או על השולחן. היא סיפרה לי שנמצאו גרורות בכבד. "מדובר במספר גרורות, אבל הן מתפתחות בקצב מהיר מאוד."

"כמה זמן נשאר לאביך, רותם?" שאלתי תוך כדי שליטפתי את ראשה.

"חודש, אולי חודש ושבוע. אבל 'זה' יכול לקרות בכל יום, מחר, מחרתיים. לא מובטח לו שיחיה חודש נוסף, הלוואי וכך היה הדבר," אמרה בצער.

היא קמה ונשקה לי. "תודה שאתה כל-כך תומך בי."

"ברור שכך אעשה, את עוברת תקופה מאוד קשה ו.." עניתי, אך היא אמרה שכולם אומרים לה זאת, אפילו אייל, והיא רוצה לשמוע מילות עידוד ולא רחמים.

עברו יומיים. יום חמישי הגיע. עוד בוקר של סיפורים קשים ואפילו מתישים, אך חברות היא לנצח.

"אייל בכלל לא מעוניין לשמוע על רפואה," אמרה לי בפעם השלישית או הרביעית השבוע. "הוא לא רוצה שאספר לו שום דבר הקשור במצבו הרפואי, ודאי דבר הקשור בהקרנות ובטיפולים שאבא עובר."

"מה את אומרת?" אמרתי בפליאה כאילו לא שמעתי את זה בעבר את אותה הגברת משלשום בשינוי אדרת. "כל אחד מתמודד עם הדברים האלה אחרת. אבל אל תדאגי, אני כאן לצידך ותמיד אהיה."

"אני מעריצה אותך," גילתה. "כמה כוחות יש לך, לעולם אתה לא נופל, לא מועד. אין לך רגעי שבירה, רגעי בכי. אתה אף פעם לא מתלונן ולא מקטר על המצב," החמיאה לי והוסיפה "הלוואי שאני הייתי כמוך."

היא נכנסה לחדרה ויצאה עם מגבת אדומה.

בשנייה שסגרה הדלת אחריה, אמרתי לעצמי בשקט "כמה שזה לא נכון," והוספתי "החיים קשים. החיים לא הוגנים."

לקראת הערב, רותם הלכה לבית החולים. כל אותה התקופה היא הייתה מדי יום עם אביה, ובשעות שעבדה החליפה אותה אמה. כשאמה וכשרותם לא יכולים היו להיות עם משה, שכן נאלצו לעבוד או בשל מטען רגשי כבד, רני נכח במקום.

הקפדתי לא ללכת לבית החולים, אלא אם רותם מבקשת ממני. אני אמנם חבר טוב של המשפחה, וציפורה מכירה אותי טוב מאוד, גם משה. אך בכל זאת, אני לא מרגיש בנוח להיות בסיטואציה שכזו. זו מעיין סיטואציה, כך הגדרתי אותה, בה אם אתה לא מוזמן, אין לך סיבה להיות נוכח בה. כמו בר מצווה וחתונה, להבדיל.

רותם ביקשה ממני שאגיע הערב. היא אמרה לי שמאוד קשה לה להיות עם אביה כל יום, לנסות לנחם אותו, לעודד ולהגיד שיהיה טוב, כשהיא בעצמה בספק אם באמת יהיה טוב. כמובן שהסכמתי לבקשתה, ולקראת הערב התנענו את המכונית ונסענו לבית החולים.

אמרנו "שלום" למזכירה הרפואית בכניסה למחלקה האונְקולוֹגִית. היא הנהנה בחן. רותם סיפרה לי עליה שהיא אישה מאוד טובת לב, שגם בעלה נפטר מסרטן. גילו אצלו סרטן ריאות קשה, גם ביום בהיר אחד. אבל הוא שרד שנה וחצי, ואחר-כך, הלך לעולמו. "היא תמיד מזכירה לי לשתות ומציעה לי תה קפה," המשיכה. "היא כבר יודעת מיהו אבי, וגם מי זו כל משפחתו ותמיד מאחלת לי, בצאתי מבית החולים, החלמה מהירה. אני אומרת לה שתגיד זאת לאבי, והיא שותקת למספר רגעים ואחריהם אומרת 'אחרי שתחלימי את, יחלים אביך.' אני אף פעם לא מבינה את כוונתה."

"אולי היא מתכוונת לכך שאם בעצם," התחלתי לומר, אך רותם השתיקה אותי. היא שמה לב לזוג רופאים, לבושים בוסט לבן ארוך-ארוך, שעומד מחוץ לחדרו של משה.

"יכול להיות שהגענו שלא בשעות הביקור?" רותם לא הבינה את פשר המראה ומיד הסתכלה בשעונה. "לא, רק עכשיו שעות הביקור של הערב התחילו."

אני שוב עודדתי אותה ואמרתי שאולי הם מדברים על המטופל השני שנמצא בחדר של משה. אחרי זמן מה שאושפז בבית החולים, העבירו את משה לחדר אחר ושם הוא ישן עם מטופל אחר, ובעצם חי את חייו יחד עם האדם הזר. לזר קוראים יוסי, והוא בן 71, כך סיפר לציפורה בפגישתם השנייה או השלישית.

לזר יש סרטן ריאות. אצלו הסיבה להתפרצות הסרטן ידועה: עישון. כך בישר לו רופא המשפחה, לאחר שביצע החולה מספר בדיקות. הוא הוסיף שאם יפסיק לעשן, יוכל להאריך את חייו.

התקרבנו עוד לקראת החדר של אביה של רותם, וראינו את יוסי עומד בקצה המסדרון, ליד החלון, ומעשן. "בדיעבד," אמרתי לרותם, "אני בטוח שהוא מצטער על זה שהוא מעשן. 71 זה אכן גיל יפה, ואלו חיים ארוכים, ואולי גם טובים, אבל בכל זאת..."

"כן, אני מבינה את כוונתך."

שלושה חלוקים לבנים התקרבו אלינו. בכיסו הימני של החלוק האחד היה פנקס קטן ועט כדורי שחובר לדש החולצה. החלוקים התקרבו עוד ועוד, הפנקס הוצא מהכיס והוחזר לאחר רגע. רופא אחד הגיע אליי ובישר לי שמשה נפטר. הוא לא הציע לי לשבת וגם לא שאל אם אני קרוב משפחה של מי שעתה קרוי "מנוח". בכזו קלות, בארשת רצינית אך חסרת כל משמעות, כך בישר הדבר הנורא. ואני מיד התיישבתי וגם ייחלתי לכוס מים. התכוונתי לספר לרותם את הדבר הנורא הזה. נראה היה שהיא לא מגיבה. פניה חיוורים ועורה מצומרר ורועד. לא הבנתי למה הרופא הזה בישר הבשורה המרה דווקא לי, ולא לבת שעומדת לצידו. לא הבנתי מדוע שני רופאים אחרים בחנו את פעולותיו של הרופא והאחד רשם דברים אחדים על פנקסו הקטן. אך כל זה לא עניין אותי למשמע הבשורה הקשה. עם כל הרפואה של היום, מיד התחלתי לומר לעצמי, עם כל הטכנולוגיה והשכלולים, כיצד ייתכן שאדם נפטר בטרם עת ואין דרך חזרה?

"רועי?" שמעתי את רותם קוראת בקולי.

"מה? מה?" לקחו לי מספר שניות עד שהתאוששתי ואז הבנתי שלרגע די ריחפתי ולא הייתי מרוכז במתרחש. היא התקדמה לעבר החדר של אביה ואני נשארתי מאחור. לא שמתי לב למה שהתרחש.

"כן, אני בא, אני בא." התקדמתי אליה במהירות ונכנסו ביחד לחדר של אביה.

אחרינו נכנס יוסי ושתה כוס מים. פתאום הכל חזר אליי, ושוב נכנסתי לאותה הזיה משונה. אך הפעם במהרה יצאתי ממנה וחזרתי למציאות, לפחות לזמן הקרוב.

"עולים למעלה," הודיעה רותם.

"רגע, למה?" שאלתי, מופתע.

"לא שמעת את מה שיוסי אמר הרגע?"

שתקתי.

"שוב חשבת על דברים אחרים? בוא, אני אספר לך במעלית." והיא אחזה בידי ומשכה אותי מחוץ לחדר. הלכנו במהירות למעלית ובתוכה, היא לחצה על הכפתור שעליו הייתה הספרה "6".

"שתי קומות, שתי קומות..." חזרה ואמרה רותם כל העת במעלית.

בקומה החמישית היא עצרה ושלושה מבוגרים נכנסו פנימה. הם עולים לקומה השביעית.

"את יכולה לספר לי למה אנחנו עולים לקומה שישית?"

"בקומה 6 נמצא חדר המיון," ענה אחד מהמבוגרים וחייך אליי, כאילו שמח לענות על שאלתי. רותם הנהנה לאות הסכמה.

"תודה," חייכתי גם אני וחשבתי בליבי שעם כל הכבוד לרצון לענות לשאלתי ואולי להפגין ידע, לא כיוונתי את שאלתי אליו ומה שהוא עשה לא מנומס. אך כמובן שלא אמרתי את כל זאת.

יצאנו מהמעלית והתקדמנו לעבר הקבלה. ראינו שלט גדול ועליו אכן היה כתוב "חדר מיון".

"שלום, גברת," אמרה מזכירה רפואית בעלת השיער הקצר. היא ישבה בדלפק קטן ולידה ישבה אישה נוספת שתקתקה על המקלדת. מול שתיהן עמד מחשב, וליד כל אחת מהן תיקים צהובים גדולים ורבים, מסודרים בערימה לא כל-כך מסודרת, מטה ליפול.

"אני צריכה לדעת איפה נמצא משה, אבא שלי?" שאלה רותם בלחץ.

"משה דִיאַמְי נפטר אתמול והוא הועבר לקומה שלישית," אמרה בארשת פנים נורמלית למדי והתיישבה על הכיסא בחזרה.

לרגע נבהלתי אבל במהרה נזכרתי ששם המשפחה של אבא של רותם הוא לא דיאמי ונשמתי לרווחה.

"גברת, אבא שלי זה לא דיאמי. נאמר לי שהוא הועבר לכאן רק אתמול, אולי תבדקי במחשב?" התחננה.

"אם רק תתני לי שם משפחה," אמרה.

מיד האישה השנייה הפסיקה לתקתק והתרוממה מכיסאה. "נזכרתי," אמרה כאילו ניצחה במשחק זיכרון ששמו הוא "מצא את אבא של רותם".

"הוא בחדר 622, ליד הברזיה באמצע המסדרון," המשיכה.

"תודה רבה," הודתה רותם ושוב משכה בידי. הנהנתי לאות תודה והלכתי אחרי אחוזת הטירוף וחסרת הסבלנות.

"בוא כבר רועי," דרשה. "זה לא מבשר טובות."

"מה לא מבשר טובות?" שאלתי תוך כדי הליכה מהירה.

"זה שהעבירו אותו לחדר מיון." פתאום היא השתתקה ונעמדה, לא זזה ממקומה.

"אני לא מאמינה שעברו שלושה חודשים," אמרה בלחש. היא התיישבה על כיסא הפלסטיק, אותו כיסא שיש בקומת המחלקה האונקולוגית, עם אותם החיידקים. אותו כיסא שעליו יושבים מקבלי הבשורות: לעתים הן בשורות טובות, אם סיפרו לאישה צעירה שהפכה עתה לאם טרייה, והבכי משמחה על תקופה שנגמרה ותקופה שמתחילה. אך לעתים הן עצובות, כואבות, ורותם ייחלה לבשורה הטובה, ולרינה מאלוהים בתקווה שימחל על חיי אביה וייתן לו עוד שנים רבות לחיות על האדמה.

התיישבתי לצדה.

"שלושה חודשים עוברים ככה," והיא צרדה את אצבעותיה, "יום עובר ואחריו עוד יום ועוד יומיים. המצב הזה, העגום הזה," אמרה והסתכלה בעיניי, "הפך לשגרה. כן," אמרה באחת, "זה נעשה לשגרה שחוזרת על עצמה מדי יום. כמו שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ואחרי העבודה חוזרים הבית ונהנים מארוחת ערב ומכוס קפה ואחריהם משינה טובה, כך הייתי בבית החולים. בשעות הביקור הגעתי עם התיק השחור והבאתי לו עיתון לקרוא. גם פירות הבאתי ואם ביקש כמה כוסות מים או תה. 'ברגע שיתחילו הירקנים למכור תותים, אקנה סלסלה ואביא לך לטעום', הבטחתי לו לפני חודש. וברגע שהירקן בפינת הרחוב, ליד בית הקפה, אתה יודע איפה זה?"

הנהנתי.

"אז שמה," הסבירה לי, "קניתי לו סלסלת תותים אדומים-אדומים וטריים, עם הריח של תותים שעתה נקטפו ועם הטעם של ריסוס משובח."

שנינו צחקנו ואני התחלתי לפנטז על תותים.

"הוא כל-כך חייך כשהבאתי לו את התותים והתנשקנו. מזל שסרטן לא מדבק, אחרת לא היינו יכולים להתנשק ולהתחבק. היינו צריכים לשמור מרחק נגיעה. אתה יודע מה," פנתה אליי, "אני הולכת עכשיו לתת לו נשיקה גדולה. אני רק חייבת  למחוק את הדמעות מהפרצוף, אסור לי להראות לו שאני עצובה. כמה שאני מתפייחת. אלוהים תעזור לי."

הבאתי לה חתיכת נייר טואלט שהייתה לי בכיס.

"תודה," אמרה והמשיכה להתקדם צעדים ספורים עד לחדר 622.

ואני חשבתי, שאלוהים באמת יעזור לה, מגיע לה. אם הוא קיים- שיעזור.

עברה שעה. עברו שעתיים. רותם לא יוצאת מהחדר.

רני עבר במסדרון, אמר לי בחופזה "שלום" והמשיך במסדרון עוד מספר צעדים ספורים. את ציפורה לא ראיתי.

כבר שתיתי חמש כוסות מים, וקראתי עיתון "ישראל היום" שנזרק על הרצפה, תחת אחד הכיסאות. אפילו את התשחץ מילאתי, אחרי שביקשתי עט מהמזכירה בעלת השיער הקצר. ליד התשחץ, רשום היה הורוסקופ שבועי. אף פעם לא האמנתי בהורוסקופ, ותמיד נראה לי תמוה להאמין ולפעול לפי כוכבים שבשמיים. האם הם יכולים לומר לי יותר משאנשים על פני כדור הארץ יכולים לומר?

אך הפעם החלטתי לקרוא אותו כדי להפיג את השיעמום. כך נכתב לבעלי מזל מאזניים:

"השבוע מסתיימת חוויה שלוותה אתכם לאורך רב. הסיום הזה יאפשר לכם לקחת מרווח נשימה, להפיג מעט מן הלחץ ולהיטען מעט לפני שהחיים מביאים לכם אירוע חדש ומשמעותי לא פחות. בתחום הזוגי- אתם חווים ריגושים וחוויות אינטימיות עם בן זוגכם.

באופן כללי- זה זמן לשינויים וחידושים שתוצאותיהם לבסוף תהיינה חיוביות."

כל מה שהבנתי מההורוסקופ הזה, הוא שזה באמת מיותר להאמין בהורוסקופ. חווית וריגושים? ואיזה חוויה לוותה אותי לאורך זמן והשבוע היא מסתיימת?

קיבלתי מההורוסקופ הזה יותר סימני שאלה מעצות, להן ייחלתי, ולכן הנחתי את העיתון בחזרה במקום שהיה, ואת העט הלכתי והחזרתי לפקידה הנחמדה.

ניסיתי לנמנם מעט.

אני גם מאמין שהצלחתי לנמנם למשך 20 דקות.

לפתע, נשמעה אזעקה. שני רופאים עם חלוקים לבנים מכופתרים היטב רצו במסדרון הארוך של קומת חדר המיון, חלפו על פניי בעל המראה הישנוני, ונכנסו לאחד מהחדרים הימניים. קמתי במהרה לראות לאיזה חדר הם נכנסים.

לצד משקוף הדלת נכתב "חדר 622".

חרדה עטפה את גופי, ומחשבות אינסופיות על מה יכול היה לקרות בחדר שהוזעקו שני רופאים, מילאו את מוחי.

התקדמתי אל עבר החדר, כדי לשמוע מה מתרחש שם וכשהפקידה ראתה אותי מצמיד את אוזני לדלת, דרשה ממני להתרחק.

"אתה בן משפחה?" שאלה.

הנדתי לשלילה.

"אז אנא התרחק מהדלת וחזור לשבת."

ראיתי ממקום מושבי את דלת החדר נפתחת ורותם יצאה מהחדר. היא בכתה בכי חזק ודמעות נראו על כל פניה, בגדיה נרטבו מעט.

"הוא מת." אמרה.

קמתי, ניגשתי לצדה ונתתי לה חיבוק גדול.

פתאום אייל רץ לעברנו וסימן לי לתת לו לחבק ולנחם אותה. עזבתי את רותם והוא נשק לה מספר פעמים וחיבק אותה חיבוק גדול.