שלושה בדירה אחת

נשיקה על שתי הלחיים, אחת עבור כל לחי, לדודה סימה שבאה מאשקלון. לחיצת יד חמה עם בעלה רמי. אחר-כך נפנוף שלום לחברים הקרובים-רחוקים שהגיעו מכפר סבא ומנתניה, לאלון ולדני, לשמחה אשתו ולסיגל הגרושה עם הילד.

חיבוק קל לחבר הכי טוב של רני, איציק שמו, שמחזיר בטפיחה חזקה ומעודדת על השכם.

רותם, אחיה ואמה ציפורה המשיכו לומר שלום כל העת לכל מי שהגיע לחלוק כבוד אחרון למשה, נביא ישראל, כעת על תקן מנוח. משה, שעד לפני כמה שעות חי ונשם, יכול היה לדבר ולאכול, לצחוק כשצריך ובעיקר לבכות, אבל גם זה- רק כשצריך. אביה של משה, רוחמה, סבתא של רותם, נמצאת ליד השלושה וגם היא מחבקת ומנשקת את כולם, את המוכרים יותר ואת המוכרים פחות, וגם את אלה שכבר הספיקה לשכוח. חיוכים עולים מהארבעה למראה בעל ואישה, מלכה ואמיר, מי שהיו פעם חברים קרובים של המשפחה. רותם סיפרה לי המון עליהם. כשהיא ורני היו ילדים, הלכו לביתם של מלכה ואמיר. בית גדול היה להם במושב שליד נתניה. רני ורותם שיחקו עם הילדים שלהם, שתמיד היו מאוד חברותיים. בזמן שהם נהנו זה מחברתו של האחר, המבוגרים שתו כוסות קפה ותה ודיברו בקולי קולות על "עניינים של מבוגרים", כך קראה לזה רותם אז וגם היום. אך השנים עברו חלפו להן, וכל אחד פנה לדרכו שלו, ומזה שנים רבות לא ראו רותם ורני את חברי הילדות שגדלו וצמחו לגובה, ובעיקר לרוחב. ארוכות התחבקו ציפורה ומלכה.

היו שם גם לחיצות יד וחיבוקים עבורי, בעיקר מחבריה של רותם, אותם אני מכיר והם אותי, ומקרובי משפחה קרובים, בני דודיה ואחרים, שמכירים אותי כחבר טוב שלה שנים רבות. חבריה הטובים עוד יותר אמרו שלום לאייל.

אילולא התפאורה: שלט חשמלי גדול, רקעו שחור, ועליו מרצדות אותיות, צבען אדום, שמציינות את שם המנוח ובאיזו שעה ייכנסו קרובי משפחתו, חבריו ומכריו לחלוק לו כבוד אחרון ולשאת הספד לסיכום תפארת חייו; ועצי אורן ארוכים, בעלי מחטים דוקרים מצד אחד, שבירים מצד שני, ושער מתכת גדול ועליו שעות פתיחה.

אילולא הלבוש השחור, הקודר והמרמז רעות, כמו שרותם נוהגת לומר, של רוב האנשים. הזכרים שביניהם לובשים כיפות, חלק מהנשים המבוגרות עוטות מטפחות. ואילולא השחקנים מכל הגילאים: טף ונוער, מבוגרים, קשישים וכאלו שהגיעו לערוב חייהם, שרק מי שבעל קשר למאורע ולאלו שהפעם לא שלחו הזמנות אלא לעיתון, רק הוא עבר את האודישן. לכולם הבעת פנים אחת: כולם בוכים. ומי שטרם בוכה, ודאי יחל בקרוב, עת הגעתו לבור הפעור. ותמיד ישנם האנשים שבוחרים שלא לבכות, שלא יכולים לבכות ברבים, אפילו במעמד שכזה, והם בוכים בביתם, לאחר שהכל נגמר כשהמציאות של האובדן מכה בהם בשנית.

אילולא המוסיקה, אוי המוסיקה. השקטה כגלי הים, מלאת קולות הבכי שנשמעים לעתים כיללות חתול, אלו גלי הים המתנפצים אל המזח בקול רועם. בעיקר, עמוסה היא בהרהורים בלתי נשמעים למוחם של אחרים אלא רק למהרהר ולאלוהיו. הרהורים כמו "מה נעשה מעכשיו? החיים לעולם לא יהיו אותו הדבר. כיצד נמשיך לחיות? הרי חייבים להמשיך הלאה, אבל זה בלתי אפשרי..."

אילולא כל זאת, הייתי משער שאין אני נמצא אלא באולם אירועים בחיק הטבע. ושהמאורע איננו הלוויה, חס וחלילה, אלא חתונה של שני חבריי הטובים.

"יער האורנים", הייתי קורא לאולם האירועים. כולם לבושים יפה, עונדים תכשיטים נוצצים, לכבוד הזוג המתחתן. השלט החשמלי עם האותיות האדומות מטרתו לעזור לאורחים להגיע לשולחנם. משפחת רבינוביץ' לשולחן 18, כך כתוב בשלט, ומשפחת עמיר לשולחן 4, ליד הרמקולים. והמוזיקה, כמובן, אפשר רק לחלום שתהיה שקטה.

כל אורח שנכנס בשער לוחץ ידיים ונושק לאמא המאושרת, וכמובן גם מנשק את הזוג המיועד. היא לבושה שמלה ארוכה ונראית יפהפייה כמלכת יופי, והוא לבוש במכנס זמש ארוך ומהודר בחולצה מכופתרת בהירה, מה שגורם לו להיראות כטייס, כזה שרואים בסרטים ובחיל האוויר. יחד, השניים שעד עתה נקראו "בני זוג", בקרוב יכונו "חתן וכלה".

הרב, גם הוא לובש שחור מכף רגל ועד אחרי ראש, יקרא לכלה "רותם בת משה", וכולם לרגע יצטערו שמשה לא יכול היה להשתתף באירוע המשמח. "חבל שהוא לא איתנו," יחשבו הכל. אחר-כך, יעלה ויבוא החתן, אייל בן רפאל.

הוא ימשיך לדבר ויאמר עוד כמה דברים הלכתיים הרשומים בספר שבידו, כאלו מילים אופטימיות שחובה להגיד וגם תמיד נחמד לשמוע. וכעת, טבעת על האצבע, הכוס תישבר ונשיקה אחת ארוכה. מחיאות כפיים ותשואות מכל עבר, ההורים, שלושתם, העומדים לצדם, האחים והאחיות- כולם בוכים. ומי שלא בוכה, ודאי יבכה כשיחזור לביתו, הוא לא אוהב לבכות ברבים.

למשמע הכרוז, יקומו כל האורחים מכיסאותיהם ויתקדמו באיטיות, נזהרים שלא לדחוף, אל עבר הרחבה. הם ימשיכו ללכת לאיטם ובסבלנות, כי מי רוצה להיות הכי קרוב לבור הפעור, כלומר לעמדת התקליטן הפלרטטן. "מותק, את יודעת מי זה הרצל? כי יש לך אחלה מרפסת!".

אחרי קריאת ההספדים באולם הקטן והדחוק באנשים, הרבה קרובים ומכרים  הגיעו להלווית משה, התקדמו כולם בטור רחב וארוך, כשרותם והמשפחה הקרובה בראשו, ואני אי-שם באמצעו. הבור עתה נקרא קבר, בו קבורים חיים שלמים מבוגרים יותר ממדינת ישראל עצמה, ובעוד כחודש ימים מצבה תונח בקצהו. אז, הוא כבר לא ייראה יוצא דופן, כבר לא תהיה זו פיסת אדמה בולטת, כאילו זהו בית של חפרפרת, אלא קבר כּכֹל הקברים שבבית הקברות כאן. כאן, בקריית-שאול.

התקדמנו, כל הנשים, והגברים בשחור, כל מחזיקי הפרחים למיניהם, שלאחר שיונחו על האדמה הטרייה והסלעים הקטנים שתמלא את הבור ותכסה אותו מכל צדדיו.

פרחים בכל מיני צבעים היו שם: אדום וסגול, צהוב וכחול ואפילו אפור-לבנבן. הפרחים הזכירו לי פרחים שרותם קנתה לפני כמה חודשים. אחרי מספר ימים הוצאו מאגרטלם ומאז לא ראיתיהם.

                                                                                 ***

אני זוכר שהיא הביאה אותם לבית, ומאוד שמחתי על הרעיון. כשרק הכרנו, נהגנו לקנות זר פרחים מדי שישי, כל אחד בתורו. שבוע אחד היא קנתה ובשבוע שלאחריו קניתי אני.

כך נהגנו בכל יום שישי, הרי יום שישי הוא יום חגיגי. בשלב מסוים, מפאת הרצון לחסוך בכמה גרושים, שהם הרבה לזוג סטונדנטים, החלטנו להפסיק עם המנהג הריחני ומביא היופי הזה.

ואז, אחרי כמה שנים ללא פרחים, חוץ מבימי הולדת (לכבוד ימי הולדת מותר לחזור למסורות ישנות), קנתה רותם פרחים יפים. יפים מאוד. אדומים, נצצו באור קרני השמש שחדרו מבעד החלון במטבח. היא הניחה אותם בוזה כתומה ורחבה ששאלה מאמה ומעולם לא החזירה. באותה הוזה שהגנה על הפרחים והכניסה אותם תחת כנפיה בכל שישי, הנחתי אני, לבקשתה, את הפרחים האדומים ואף קצצתי את גבעולם הבשרני הירוק.

שבוע הם היו באותה הוזה. אולי שבועיים, אבל לאחריהם הם נבלו ומיד נזרקו לפח. עד היום אני לא יודע למה נקנו הפרחים ולמה רותה ביקשה סליחה על הדברים שיקרו בהמשך.

"למה, מה יקרה בהמשך"? שאלתי אותה. 

"זה סוד. פעם ראשונה שאני מספרת לך משהו עליי ועל אייל, ואתה רוצה לדעת הכל?" חייכה.

זו באמת הייתה פעם ראשונה שהיא מספרת לי משהו עליה ועל אייל. אייל, שבאותו הזמן מאוד כעס עליי כי חיטטתי במגירה שלו וראיתי תמונות של אחיו שנרצח... אבל עכשיו אנחנו בקשר יותר טוב, לא כמו שהיינו בהתחלה, באותה ארוחת ערב בה נכח גם חברו דרור.

אני רוצה לשאול את רותם לפשר הפרחים שהיא קנתה, ולפשר הסוד המסתורי, אבל עכשיו באמצע הלוויה זה ממש לא הזמן המתאים.

הם מאוד התקרבו רותם ואייל בזמן האחרון, התחלתי לחשוב. הם כבר שנה ומספר חודשים ביחד, עברו תלאות מספר, בעיות נוטעות תקווה ואף דברים משמחים ואופטימיים יותר. התקרבו פיזית ונפשית, הכירו אחד את השנייה, אהבו זו את זה. אבל אני עדיין לא מאמין שחתונה היא שלב שיגיע בקרוב. אולי עוד מספר שנים, איזה זוג בוחר להתחתן אחרי שנה ובכך לוקח סיכון כה גדול.

בעצם, ההורים של אייל התחתנו אחרי פחות משנה, חמישה חודשים אם אינני טועה.

                                                                                            ***

הבטתי באייל, לבוש מכנס ג'ינס ארוך וחולצה שחורה ארוכה צמודה לגופו.

הגשם שירד וגרם לכולם לשלוף מטריות שהוכנו מראש, גרם לי לתהות אם לא קר לו. אבל בהלוויה צריך לסבול בשקט, הרי אף אחד לא סובל יותר מרותם כרגע.

היא עומדת ליד הבור שכרגע הוא מכוסה באדמה. אותם גברים מבאי ההלוויה תפסו את חפירה והערימו אדמה לכסות הבור. יש הרואים במעשה זה מצווה.

ואני רק רוצה לברוח משם. רוצה ללכת אל מקום אחר, מקום בו ארגיש בטוח. אני רוצה אל הבית שלי. אני לא יכול יותר לראות אותם ביחד, מחובקים כל הזמן, מתנשקים ללא הרף.

"פרקי תהלים," שמעתי את אחד האנשים אומר.

אט-אט התפזרו האנשים, איש-איש לביתו, ורק רותם ואמה, אייל ואני נשארנו אחרונים מנפנפים לשלום, לאלו שלא נראה עד לשנה הבאה, אם כלל יחפצו להגיע. זוגות זוגות חוזרים הם למכוניות, חלקם לוקחים מונית, אבל כולם מחובקים צמוד-צמוד. ורק אני, הילד הזה, הוא לבד.

לפתע אייל קרא לי להתקרב ולחש לי באוזן כה בשקט שכמעט יכולתי לשמוע את דבריו: "תסתכל בכיס שלי". הורדתי ראשי אל עבר מכנס הג'ינס שלבש וראיתי קופסה קטנה שחורה. הוא חייך וקרץ לי. ואני חייכתי בחזרה והתרחקתי מעט לכיוון שער בית הקברות.

אני מאוד מקווה שאהבתם את הפרק. זהו הפרק שלפני האחרון.

הפרק הבא יחתום את הסיפור. ועכשיו שאני חושב על זה, זה די עצוב. מאוד עצוב אפילו.

הייתה זו תקופה די ארוכה, שנתיים וחודש-חודשיים. אבל כל תקופה נגמרת ומתחלפת באחרת..

אשמח מאוד לתגובות שלכם, כדי לדעת שאתם עוד קוראים כאן ושיש טעם להעלות הפרק האחרון.

תומר :-)