שלושה בדירה אחת

(לא הייתה לי כותרת מוצלחת יותר לפוסט הזה, אולי אתם תעזרו לי למצוא אחת. עמכם הסליחה)

המון המון זמן לא הייתי פה. חצי שנה בטח אבל אני מעדיף שלא לספור. ולא כיף לא להיות...

אתם יודעים מה, כן אספור- ליתר דיוק מנובמבר 10' עד מרץ 11' זה אמממ 5 חודשים וקצת. כמעט חצי שנה...

והבטחתי שאעלה פרק 30 ואחרון. אבל גם את הכתיבה זנחתי. ההשראה באה והולכת, יותר באה משהולכת.

אני בספק אם יש כאן כאלה שיקראו את הפוסט הזה, מעטים יותר יביעו התעניינות ומעטים מהם אף יכתבו תגובה

וכך אדע שיש כאן עוד מישהו שקורה.

תודה לכל מי שקרא את הסיפור, את הפרקים, את כלל הפוסטים שכתבתי ונהנה מכך, נהנה מכתיבתי, נהנה מהסיפור.

אני את כישרון הכתיבה הקיים בי כלל אינו זונח. אני מאמין שבעתיד אכתוב תסריטים ואהיה מחזאי, אכתוב גם מחזות והצגות.

כבר כתבתי מספר, כולל סיפורים קצרים, קטעים קצרים הקשורים לחיים, דוגמת הפוסטים הכתובים כאן. וגם כתבתי עבודה גדולה הקשורה בספרות, העתידה לזכות בפרס נחשב ונחשק. והכי אני מתגאה בסיפור שלושה בדירה אחת. שבבוא הזמן, אני מבטיח ומקווה לקיים (אין הדבר תלוי רק בי),

יהפוך לספר באחת מהוצאות הספרים הגדולות או הקטנות, אין זה משנה- העיקר שיהיה אלו שיקראו, כמוכם, ויהנו. ושם אודה לגולשים, לכם, שבזכותם התקיים הבלוג הזה ועדיין מתקיים. סיפור שעולה על 145,000 מילים ועל 120 עמודים... תארו לכם, זו אכן עבודת אומנות וכמובן בסדר גודל של פרוזה ספרותית רחבה ואף של רומן!!! אכן עבודת אומנות, עבודה לא פשוטה אך משתלמת.

אל תראו בפוסט זה פוסט סיום, כשם שחזרתי עכשיו עתיד אני לחזור בהמשך, שוב כשתרבוץ עליי ההשראה ועוד אכתוב את הפרק ה-30.

אבל מי יודע מתי אעלה את הפרק הזה, ולכן אגלה לכם, גולשים נחמדים, שבפרק ה-30 אייל מתחתן עם השותפה של רועי, רותם. כן, בפרק ה-30 והאחרון רותם ואייל מתחתנים. ורועי נשאר לבד, מחפש אדם אחר להיות איתו בקשר, ביחסים וביחד.

אבל האם הם יישארו לגור שלושתם בדירה אחת, וימשיך הסיפור להתקרא "שלושה בדירה אחת"? ייתכן, וייתכן שהזוג הנשוי יחליט, באופן טבעי וברור, לעבור לגור במקום אחר יחדיו, רק שניהם, ורועי יגור לבד. והאם רועי יביא שני שותפים לדירתו, גם לכיף וגם לחברה, וגם להקל על שכר הדירה? ייתכן. ומי יודע מה יקרה...

שוב, זהו איננו פוסט סיום, אני עתיד לחזור ולכתוב כאן. את מספר הבלוג תמיד אזכור- 588489.

שבוע נהדר לכם!

אכנס עוד כמה ימים לראות מי קרא, מי הגיב ומהי דעתכם. ואני מקווה לפגוש אחת כזו.

עוד אספר לכם, כאן לקראת סוף הפוסט, שגילי כלל אינו רחוק מגילכם ומגילם הממוצע של הבלוגרים כאן בישראבלוג ובכללי.

להתראות!

שלכם תמיד,

תומר :-)

וכדי ליהנות פעם נוספת, מצורף בזאת הפרקים הראשון, השני והשלישי, לאחר שערכתי בהם מספר שינויים משמעותיים יותר ומשמעותיים פחות. קריאה מהנה!

פרק 1: חולצה להחלפה

"גבר, אתה יודע איפה השירותים?" שאל אותי אדם זר.

"אני בדיוק בדרך לשם," עניתי.

"יופי," הוא אמר והלך אחרי.

הוא היה מאוד חתיך. גובהו מעט מעל הגובה הממוצע- כלומר קצת יותר גבוה ממני- רזה, שיערו חום וקצר ועיניו חומות-ירוקות. הוא לבש חולצה קצרה בצבע צהוב-בננה, שהייתה מאוד קצרה עליו ומכנס ג'ינס ארוך.

אם הוא לא יודע איפה השירותים, חשבתי, אז זו ודאי הפעם הראשונה שלו כאן בקניון, או שהוא פשוט שכח מהפעם האחרונה שהיה כאן, יכול להיות שהוא סנילי... ויכול להיות שהוא היה כאן לפני הרבה זמן, עזב וחזר.

תוך כמה שניות הגענו לשירותים, שהיו ריקים. בדרך כלל, בשעת אחר הצוהריים, כשהקניון מלא באנשים, השירותים צריכים להיות מלאים בהתאם, אבל כנראה שכולם מעדיפים ללכת לשירותים אחרים. ותוך כמה שניות גם הבנתי למה: השירותים היו גדולים ומרווחים, נקיים, צבועים יפה בצבע קרם בהיר, כיורות השיש היו חדשים אבל הם היו מסריחים, בלשון המעטה! היה בהם שילוב נורא של הריחות הכי מסריחים שקיימים בעולם. כנראה ששעמם למנקה והוא החליט לקנות פצצות סירחון ולשים אותן במקום שחשב שאף אחד לא מגיע אליו. המנהל ודאי גם לא מגיע וכך הוא לא יידע על פשר הדבר שעשה. אחרי הכל, לשים פצצות סירחון הן לא הדבר שגורם לך לקבל העלאה במשכורת אלא פיטורים.

אחרי שהִשתנו, הלכתי, מן הסתם, לכיור. הוא לא עשה זאת. אבל הוא גם לא יצא מהשירותים והמשיך בדרכו, אלא נשאר באותו מקום שלפני כמה שניות השתנו וניסה לסדר משהו. כבר עמדתי לצאת והתקדמתי לעבר היציאה אבל פתאום שמעתי אותו קורא לי, "אתה יכול לבוא שנייה?".

אני אדם שאוהב לעזור, אז למה שלא אעזור לו בבעיה שמונעת ממנו לרחוץ ידיים ולהמשיך בבילויו בקניון. הלכתי לעברו וראיתי שהוא מנסה לסדר את הרוכסן שבמכנסיו. הוא רוצה שאני אעזור לו בזה? כנראה שאלוהים אוהב אותי.

"כן?" שאלתי, מנסה להישמע אדיש.

"הרוכסן שלי נתקע. אוף!" הוא התעצבן,"מכנס חדש מבאר שבע! וכבר נהרס. חנות מפגרת!".

רציתי להגיד "תרתי משמע", אבל החלטתי להיות נחמד, אחרי הכל לא בכל יום אתה מקבל הזדמנות כזאת, אז אמרתי: "לא קרה כלום, אני אעזור לך." עכשיו הבנתי שהאפשרות השלישית נכונה- הוא היה כאן לפני הרבה זמן, עזב וחזר. אני גם מקווה שהוא יישאר כאן עוד הרבה זמן. אני יודע שהוא בא מבאר שבע, כנראה הוא גר שם ועכשיו החליט לעבור לעיר הגדולה, לעיר בה אני מתגורר, לעיר בה אני חי מאז שנולדתי ומאז שאני "זוכר את עצמי", לעיר שאני מכיר כמו את כף ידי.

לא יכולתי פשוט לגשת ולסדר את המכנס אז חיכיתי קצת ורק אחרי שראיתי אותו מסתכל עליי, תוך כדי סידור הרוכסן, ניגשתי וניסיתי לעזור. כמה כבר אני יכול לעזור? אין לי ידי זהב... הבנתי שאם אשב על ברכיי זה יהיה טוב כי כך אהיה בדיוק בגובה של הרוכסן. אם מישהו אחר או מצלמת אבטחה, היו מסתכלים על המצב הזה, הוא היה נראה להם מצחיק, אם זו המילה הכי טובה לתיאורו.

"זה לא עובד," קרא לאחר כמה ניסיונות סידור, "אוף! מה אני אעשה עכשיו? אני כל-כך הולך לתבוע את החנות הזאת!", הוא התעצבן שוב והוריד הזה שמתנפח שמתעצבנים התנפח לו. שמתי לב שהוא מתעצבן יותר מדי וזה לא בריא.

רציתי להגיד לו שיירגע וש"לא קרה כלום". אבל, בינינו, כמה זה מרגיע? אולי מנחם ילד שנכשל במבחן או ילדה שהחתול שלה מת, אבל הוא כבר בוגר וגם אני, וניחומיי לא יעזרו לו. ופתאום צץ במוחי רעיון אחר.

קמתי והצעתי שאולי פשוט נחליף חולצות. הרי החולצה הקצרצרה שלו לא מסתירה את הבעיה, ושלי יכולה להצליח.

הוא בחן את החולצה שלי (מה כבר יש לבחון? אחלה חולצה של CASTRO MAN), אמר "בסדר, תודה," וחייך. שיניו היו לבנות להפליא ומסודרות בשתי שורות יפות, נדמה שהגשר שהיה לו עשה את העבודה, או יותר טוב- לא היה צורך בגשר ושיניו היפות הן עניין תורשתי.

הוא כבר הוריד את החולצה ואני קצת מיד אחריו, מופתע לגלות ג...ופתאום שמענו שהדלת נפתחה. מזל שלא היינו ליד הכיור כי אז האדם שפתח את הדלת היה רואה אותנו. לא שיש משהו חשוד בזה. דווקא יש בזה: שני גברים, אחד מהם עם רוכסן פתוח ובלי חולצה עומדים בשירותים ריקים מאדם? עם כל הכבוד לתמימות, בשלב הזה היא כבר נעלמה.

מיד הלכנו כל אחד לתא שירותים אחר. האיש השתין וכבר חשבתי שהוא יצא, אבל לא שמענו את הדלת נטרקת, אז חיכיתי קצת וגם זה שבתא לידי. הסתבר שהאיש לא יצא, אלא התחיל לשיר. הוא שר איזה שיר לא מוכר, לי לפחות, ותוך כדי שמענו את המים זורמים. הוא שר ושר, והם זרמו וזרמו. ואז הדלת נטרקה. הוא לא שמע שצריך לחסוך במים וששרים רק במקלחת??? אולי המים בכיור הם-הם ששכנעו אותו שזו מקלחת, לתינוקות אולי...

יצאנו אחד אחרי השני והופתעתי לגלות גוף שרירי וחטוב. ישר חשבתי שהוא מאמן כושר או איזה אלוף בג'ודו, והכי טוב: שחיין. אולי הוא דוגמן, או גולש גלים, או שחקן טניס. היו לו ריבועים ושרירים יפהפיים, ידיו חלקות. אם אין לו חברה, אני מלפפון חמוץ, אבל מלפפון חמוץ שכובשים בכבישה ביתית!

"יאללה," הוא זרז אותי ופתאום חזרתי למציאות.

הורדתי את החולצה גם אני, ואם הגוף יכול היה להסמיק, גופי היה מסמיק. לא כי אני עלוב, חלש ורכרוכי, אני כן מתאמן בחדר הכושר ושוחה כבר מגיל צעיר, ואפילו התאמנתי בג'ודו בעבר, אבל הוא ודאי עושה זאת הרבה יותר.

הוא לקח את החולצה מהיד שלי ונתן לי את שלו. התלבשנו והוא אמר שוב תודה וחייך ושאל למספר הפלאפון שלי. מיד חשבתי שאין לו חברה אלא חבר, אבל לא, הוא לא רצה את מספר הפלאפון שלי בשביל מה שאני קיוויתי, אלא כדי לדעת מתי הוא יוכל להחזיר לי את החולצה ולקחת את שלו. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות זאת עכשיו כי הוא ממהר לחבר, אז הוא יתקשר מחר, נניח.

וזה מצוין בשבילי! העיקר שאראה אותו שוב. הוא אמר שקוראים לו אייל (שם יפה) ואני אמרתי שקוראים לי רועי.

"סבבה, ביי, גבר", אמר ויצא מהשירותים.

נשארתי שם עוד כמה שניות, המום מהתקרית המוזרה ושמח שפגשתי אותו, את אייל. ואז גם יצאתי, בדיוק כשהמנקה נכנס עם דלי וסמרטוט אפור גדול. אולי כדי לשים עוד פצצת סירחון.

פרק 2: השותפה שלי

כבר הייתי בדרך לנסוע הביתה, אבל פתאום נזכרתי שאת זוג הנעליים הקודם שלי קניתי בקניון הזה באיזו חנות בקומה הראשונה. אז החלטתי ללכת לבדוק אם את הזוג הבא, שאני צריך לקנות בדחיפות, אקנה כאן גם.

ירדתי במדרגות הנעות והתקדמתי לעבר חנויות המזון המהיר. זכרתי שהחנות נמצאת לידן וליד איזו חנות תכשיטים. מצאתי אותה ללא בעיה למרות שלא ראיתי שום חנות תכשיטים. מיד הבנתי שחנות הנעליים גדלה וקנתה את השטח של חנות התכשיטים.

החנות הייתה מלאה בלקוחות ולמרות זאת החלטתי להיכנס, אפילו רק בשביל להסתכל. זה לא שאני אוהב להסתובב בקניון ולהסתכל על חלונות ראווה ומוצרים של כל החנויות הנמצאות בו, אבל חשבתי שאם אמצא זוג נעליים שאוהב אוכל לקנותו.

הסתכלתי על כל מדפי החנות: בצד אחד של החנות היו מדפים המיועדים לגברים ובצד השני לנשים.

זו לא הייתה חנות שמחזיקה נעלי ילדים, אבל היו שם גם קטלוגים רבים שאפשר היה להזמין מהם זוגות נעליים. אני חושב שבזכות המבחר הרב, גדלה החנות.

הסתכלתי על כל הנעליים שיכלו להתאים לי ולא הייתי בררן: בחנתי את כל הצבעים ואת כל הסוגים, את כל החברות ואת כל המחירים. הייתי מאוד נואש למצוא זוג נעליים חדש! אבל לחנות הגיעו לקוחות נוספים וממש לא היה לי כוח לחכות למוכר שייגש אלי ויעזור לי. גם שום דבר עד עתה לא מצא חן בעיני.

אני אבוא בפעם אחרת, החלטתי, או שאלך לחנות אחרת, אם כי החנות הזו היא ודאי בין החנויות היותר גדולות שיש באיזור עבור נעליים.

זו בעיה כשיש לך מידה מאוד גדולה:  לפני כמה שנים בקושי יכולתי למצוא זוגות נעליים, כי לא יצרו במידה הזו, ונאלצתי לקנות את הזוגות שהיו בלי יכולת ממשית לבחור ביניהם. אבל בתקופה האחרונה יש זוגות רבים יותר גם במידה הזו.

יצאתי מהחנות, לאחר אינספור "סליחה, אדוני. סליחה, גברתי", אחר יצאתי מהקניון והלכתי לרכבי. משם נסעתי הביתה.

הוצאתי את המפתח מכיסי והכנסתי למנעול הדלת.

"מה נשמע?" שאלתי אותה.

"טוב, תודה," ענתה והלכה לכיוון המטבח.

"חיפשתי נעליים," סיפרתי לה.

"ומצאת?" התעניינה. פתרום היא הסתכלה עליי ואמרה, "תתחדש על החולצה." יש לה קליטה מהירה לדברים ולחפצים ולכל שינוי קטן שנעשה.

"תודה, ולא."

"ככה זה שאתה מידה 46. זה מעל הממוצע, אתה יודע."

"זה לא קשור למידה," השבתי,"ממה שהספקתי לראות, היו הרבה זוגות במידה הזאת אבל לא ראיתי זוג מתאים."

"אה, למה לא המשכת להסתכל? בסוף היית מוצא את מבוקשך," חשבה.

"כן, אבל החנות הייתה מלאה בלקוחות אז ברחתי משם".

"איזו חנות?"

"החנות הרגילה," אמרתי בלי לפרט יותר מדי כי היא יודעת על איזו חנות אני מדבר. וכאילו כדי לאשר שהיא מבינה באיזו חנות מדובר, היא הנהנה.

"ומאין החולצה? היא ממש יפה," נתנה את דעתה על חולצתי, ובעצם חולצתו... "

"אבל היא קצת קצרה עליך, לא?"

פתאום הבנתי שאני חייב לספר לה מה שקרה. זה לא שהיה משהו רע או פסול במה שנעשה בשירותים, אבל פשוט לא חשבתי שזה עניינה. החלטתי לנסות דרך אחרת.

"תודה. שמתי לב שהיא קצרה רק אחרי שקניתי," עניתי בחוכמתי.

"אבל איפה החולצה השנייה?"

עכשיו הבנתי שהיא יותר חכמה ממני, או לפחות במקרים שקשורים בחולצות.

"זרקתי אותה," שיקרתי.

"מה?!" זרקת אותה?" היא הופתעה והתעצבנה באחת. "יכולתי לתרום אותה! זו חולצה של קסטרו!"

אולי היה עדיף שהייתי אומר שתרמתי אותה, אבל מי בכלל חשב על הפיתרון הטוב הזה. כעת, החלטתי לספר לה. אני אדם בוגר, מה כבר היא יכולה להגיד?

"החלפתי אותה עם איזה בחור," עניתי, מעט במבוכה. ניסיתי להיראות כאילו כלום לא קרה, אבל זה היה מקרה נהדר עבורי. רציתי להגיד "גבר", אבל אז המרוקאיות שבה תשתגע ותתנהג כחולת אפילפסיה.

"אוי, רועי, נהניתם?" היא הלכה, כמובן, לכיוון שלא קשור לחולצה, אלא קשור בו ובי. 

ועכשיו הגיע תורה של המרוקאיות שלי, חצי המרוקאיות בכל אופן, להתעצבן. "אם אין לו חברה אני צנצנת!" זה נשמע יותר טוב ממלפפון חמוץ בכבישה ביתית או מסחוג תימני סחוט.

"אה, באמת?," היא צקצקה בלשונה. "הוא חתיך? ושחיין, כמו שאתה אוהב?".

"הוא יבוא לפה לקחת את החולצה שלו. אז תראי אותו."

"בהצלחה עם החלפת החולצות," צחקה." מתי הוא בא?".

היא הולכת להיות עם מגבת ושיער רטוב כשהוא יבוא, והיא תגיד "הרגע יצאתי מהמקלחת, סליחה שאני לא לבושה."

לא עניתי לה אלא אמרתי שאני הולך להתקלח.

"תיהנה," אמרה ולשמחתי לא חזרה על שאלתה.

הלכתי למקלחת, אבל לפני, פשטתי את החולצה ושמתי אותה על המיטה בחדרי, ולקחתי מגבת.

רותם ואני שותפים כבר שנה.

יש לנו תחומי עניין רבים, אבל יחד עם זאת יש לנו גם צורך אנושי אחד משותף: שנינו רוצים חבר. ואצלה המצב עגום יותר כי מילא אצלי- קשה למצוא גבר שאוהב גברים שיהיה בעל אופי מספיק טוב ובו בזמן שתהייה לו חיצוניות מעלפת ומאלפת... היא אישה מושכת, גבוהה ורזה- כל הנתונים לדוגמנית, אני מניח. אבל היא גם מאוד בררנית. היא רוצה שהגבר שלה ייראה טוב, בלשון המעטה, ושתרגיש לידו שכל שאר האנשים מקנאים בה על כך שהיא איתו, בכל מקום שהם יילכו אליו.

יש לה לב טוב. היא מאוד אוהבת לתרום ומתנדבת כל שבת בארגון למען בעלי-חיים כבר כמעט שנתיים. היא הייתה בצופים שבע שנים ואפילו חשבה לחתום על שנת שירות. בסוף היא התחרטה ואז, כחודשיים אחרי שסיימה תיכון, התגייסה לצבא והלכה לקורס קצונה.

נפגשנו במסיבה של חבר משותף ואחרי חודשיים-שלושה שכרנו דירה בעיר בה נולדנו וגדלנו, בתל אביב. בהתחלה גרנו יחד כדי לשלם שכר דירה: אני עובד במשרד תיווך, והיא בחנות בגדים.  כך זה זול יותר.

אבל עכשיו אנחנו כבר חברים מאוד טובים. היא מכירה את ההורים שלי ואני את שלה, ויש הרבה פעמים שאני חושב שאם , אולי כבר היינו מתחתנים, למרות גילנו הצעיר- שנינו בני 23. אפילו היא העלתה את זה פעם אחת, אבל כנראה שבצחוק, כי לטעמה אני לא מספיק חזק וכדאי לי להקדיש יותר זמן עבור ספורט. ולטעמי? כן, היא צודקת.

פרק 3: 58 שניות

"אני רוצה להתקלח, מתי אתה מסיים?" היא שאלה אותי מבעד לדלת.

"מה? אני לא שומע, תיכנסי," אמרתי.

"שאלתי מתי אתה יוצא, אני גם רוצה להתקלח."

"אממ," רק נכנסתי להתקלח וכבר היא רוצה שאצא? היא יכלה להתקלח לפני, בזמן שהייתי בקניון,"עוד מעט".

הדלת נטרקה ובדיוק הפלאפון שלי צלצל.

"לענות?" היא שאלה, שוב מחוץ לדלת.

"מה?" אמרתי, אי אפשר להתקלח בשקט?

"לענות?"

"אני לא שומע, תיכנסי," אמרתי שוב.

"לענות?" היא שאלה. ואז גם שמעתי שהפלאפון שלי מצלצל. איזה צלצול יפה יש לו, היא גם מאוד אהבה אותו. נו טוב, היא בחרה אותו!

"לא אל תעני, ביי" רציתי שהיא תצא כבר.

ושוב הדלת נטרקה. ואני המשכתי להתקלח בכיף וברוגע. המקלחת היא חלק חשוב מסדר היום שלי ואני אוהב שקט במקלחת וליהנות מהסבון ומהמים. לא צריך פלאפונים או טריקות דלתות מיותרים.

אחר-כך הסתבר לי שהפלאפון שלי צלצל שוב, והיא החליטה לענות. אולי היא רצתה לקחת הודעה ולמסור לי.

"הלו?" שאל האיש בצד השני.

"מי זה?" היא שאלה.

"זה אייל. רועי נמצא?"

"הוא לא יכול לדבר"

"אה טוב, אז פשוט תגידי לו שאני בא לקחת את החולצה כי אני צריך אותה"

"אה זה האיש שהחליף איתו חולצה?"

"כן, זה אני," וקולו נשמע עדין יותר, אם כי מעט נבוך.

"בסדר אני אמסור לו. מתי אתה בא?"

"זה תלוי איפה הוא גר?"

"איפה אנחנו גרים," היא תיקנה אותו," אנחנו גרים שני רחובות אחרי הקניון."

"אה סבבה, ליד 'מחסני חשמל'?"

"לא, לא. ליד 'פלאפון'. אתה יודע איפה זה?"

"כן. סבבה, אני אבוא תוך רבע שעה, פחות או יותר. בסדר?"

"מעולה," אמרה וודאי חשבה ש"איזה כיף, סוף-סוף יהיה מישהו חתיך בדירה שלו. אני מקווה שהוא באמת חתיך, ושרועי לא סתם אמר. לא, הוא לא משקר, הוא בטח חתיך!"

"סבבה, ביי."

"להתראות."

סיימתי להתקלח וסגרתי את המים, התנגבתי והתלבשתי. יצאתי מהמקלחת וראיתי את השותפה שלי יוצאת מהחדר השלי. רק אחר-כך ידעתי שהיא יצאה כי היא הניחה שם את הפלאפון, לאחר השיחה.

"מה עשית שם?"

"סגרתי את החלון, הדלקתי מזגן," הסבירה.

"אה, טוב" אמרתי והלכתי לכיוון המטבח לבדוק אם לא נשארה גבינה לבנה, או אם יש עדיין כמה ביצים לחביתה. הייתי רעב.

"ללכת לקנות גבינה?" שאלתי אחרי שהבנתי שאין. בעצם היה, אבל ה-14 בחודש עבר כבר מזמן.

"אם בא לך, רק תוריד את המגבת קודם, לא?"

ועכשיו שמתי לב שהמגבת עליי, עוד הייתי מרחף מהפגישה עם החבר הבא שלי. הלכתי לחדר ותליתי את המגבת. הלכתי לפלאפון ובדקתי מי התקשר. זה היה סתם איזה מספר לא מוכר, משהו 052... ואז ראיתי שיש עוד שיחה, אז החלטתי להתקשר אבל שמתי לב שהשיחה השנייה נערכה 58 שניות. אני לא אידיוט, וזה לא הגיוני שהוא דיבר לעצמו, אז בטח השותפה שלי ענתה. כעסתי עליה כי בפירוש אמרתי לא לענות. אבל במקום לקפוץ למסקנות, שאלתי אותה אם היא ענתה. "כן, זה עצבן אותי," ענתה בפשטות.

"חשבתי שאת אוהבת את הצלצול," הקשתי.

"נו מה זה עכשיו? חקירה?", שוב המרוקאיות חוזרת. כנראה שיש לה יום לא טוב. אולי גיל המעבר בין אחרי צבא ללפני חתונה (הרבה לפני)...משהו בסגנון.

"מי זה היה?" הסתקרנתי.

"החבר שלך," אמרה וחייכה.

"אייל?"

"כן," היא התנהגה כאילו היא לא דיברה איתו יותר מדקה אלא כמה שניות של "שלום שלום." היא בטח גם אמרה לו שהיא מכירה מקום טוב בעיר ושהיא צריכה לקחת אותו לשם. ובטח כבר נדלקה עליו רק מלשמוע את הקול שלו.

"מה הוא אמר?"

"שהוא בא עוד רבע שעה לקחת את החולצה"

"אמרת לו איפה אנחנו גרים?" שאלתי.

"לא, אמרתי לו שינחש לבד," צחקה והוסיפה," אני מקווה שהוא ינחש טוב"

"טוב...את לא יוצאת?"

"אני הולכת להתקלח. יש לי מים?"

"יש לך. אני הולך לקנות גבינה," אמרתי.

"טוב, תיקח מפתח, ביי".

הלכתי למדף במטבח, לקחתי את המפתח ושטר של 20, אמרתי "ביי" ויצאתי.

היא בטח תצא עד שאחזור, אצלה המקלחות קצרות, כנראה שהיא לא אוהבת להתקלח. זה דווקא טוב בשבילי, במקרה הזה, כי ככה היא אולי תצא עוד לפני שאייל יגיע, ואז שנינו נהיה לבד.

המכולת הייתה בקצה הרחוב, אבל זה קרוב יחסית. ובדרך היו לי כל מיני מחשבות  על אייל:

חשבתי שאולי אפגוש אותו ואגיד לו שלום. והוא לא יזהה אותי, ואז איעלב.

זה די מוזר שהוא צריך אותה כבר היום. הייתי בטוח שהוא ייקח אותה רק מחר. לא שזה משנה לי.

קצת לפני שהגעתי למכולת,  נזכרתי שהוא אמר "מכנס חדש מבאר שבע", זה אומר שהוא גר בבאר שבע. אדם נורמלי, לדעתי, לא ייסע עד לבאר שבע בשביל מכנס. כל חנות שיש שם יש גם כאן, במרכז, אז למה לבזבז זמן, וכסף (הדלק)? אם הוא כבר צריך את החולצה, הוא בטח חוזר לבאר שבע. או, במקרה הטוב, היא של חבר שלו, והוא צריך להחזיר לו אותה. אם הוא חוזר, אני ממש אהיה עצוב. לא הכרתי אותו יותר מדי, אבל אני מרגיש שיש בינינו כימיה. רק הבעיה שאני לא חושב שהוא רוצה אותי, או בנים בכללי. בעיה רצינית, בלשון המעטה.

ë

חזרתי מהמכולת עם שלוש קופסאות גבינה לבנה (שנינו מקפידים על תצרוכת סידן קבועה, ובקיצור: אנחנו מאוד אוהבים גבינה לבנה), וגם קרטון חלב. וכמו שחשבתי, היא כבר הייתה מחוץ למקלחת. ידעתי את זה כי שמעתי אותה מדברת עם מישהו. קיוויתי שהיא מדברת עם חברתה, וקובעת שתאסוף אותה, או משהו כזה. אבל במהרה הסתבר לי שטעיתי. המזגן פעל. למה היא רצתה להדליק אותו אם היא תכננה לצאת? יכול להיות שבשבילי? לא נראה לי, בדרך כלל לא חם לי.

ניגשתי לשים את הגבינות והחלב במקרר ושמעתי דיבורים:

"באר שבע? זה ליד דימונה, נכון?"

"כן. עיר נחמדה."

"ולמה נסעת למרכז?"

"לראיון עבודה. ב'מחסני חשמל', שמעתי מחבר טוב שגר לידכם שהם מחפשים עובדים."

"רוצה קפה?" שאלה רותם.

"אני מעדיף תה."

"כמה סוכר?"

"חצי כפית."

"אני כבר חוזרת."

וככה הם המשיכו לדבר בעוד שאני עומד במטבח, מזהה רק קול אחד, את השותפה שלי, והקול השני גם נשמע מוכר. "באר שבע" ו"הגעת למרכז" עזרו לי לנחש שהאדם השני הוא מי שקוראים לו אייל. ניסיתי לעודד את עצמי שהם רק מדברים שיחה קצרה, מחכים עד שאבוא, אבל יכול להיות שהוא כבר הרבה זמן פה. ואם הוא לא בא, לקח את החולצה והלך, סימן שהיא מעניינת אותו והוא אותה. אז החלטתי להיות יותר חכם ולהכין לו תה עם חצי כפית סוכר. פתאום היא הגיעה למטבח.

:)