שלושה בדירה אחת

עשן סמיך וערפל אפור שהופיעו בעקבות הפיצוץ, ביטלו כל אפשרות לראות משהו. יכולתי רק לשער שהטרוריסטים, אותם אנשים שרוצים לנקום בשגריר על-ידי הריגתו, הם-הם שהפעילו את הפיצוץ והחביאו אותו מלכתחילה.

העשן והערפל מילאו כל מקום בקאנטרי, השלטים שבה מיד הפכו אפורים וכמויות אדירות של מים הועפו מהבריכות אל כל השטח שמסביבן.

"אולי הוא צריך עזרה?" שאלתי את רועי, אחרי כמה דקות מלאות בשיעולים מלווים בפחד, בהן התכופפנו וידינו על ראשנו ושתקנו. אחרי כמה דקות בהן אייל הלך אחורנית, לכיוון המלתחות, כנראה כדי להיכנס לחדר מוגן, ואני עשיתי אחריו. אין לי ידע במה עלי לעשות במקרה של פיצוץ, ואם לו יש ולו המעט ביותר, אני צריך להקשיב לו. יכול להיות שאני סתם דואג לשגריר? יכול להיות שאיזה צינור גז או מים התפוצץ, או שהייתה תאונה מחוץ לקאנטרי וזה הפיצוץ ששמענו?

אייל הסתכל עליי בפליאה ושאל אותי "מי?". 

"השגריר," עניתי.

"שהשגריר יצטרך עזרה? למה, מה קרה לו?" שאל אייל ועשה את עצמו כאילו לא מבין. אולי הוא באמת לא מבין. וכשהסברתי לו שאני חושב שהפיצוץ נגרם על-ידי האנשים שרצו לנקום ושבאו להרוג את השגריר, הוא צחק אך מיד הרצין, "זה יכול להיות," הוא אמר.

"אז מה אנחנו עושים פה? אפשר לפחות להוריד את הידיים מהראש?"

"כן, תוריד. גם אפשר לעמוד," אמר אייל ועשה כמו שאמר. ואני, כמובן, אחריו.

"אז מה, אתה בא לפה הרבה?" צחקתי איתו ותוך שניות התברר לי שזה היה לא במקום. לי דווקא זה נראה מצחיק באותו הרגע.

"אל תתחיל איתי," אמר בכעס והתקדם אל המקום בו שמענו את הפיצוץ, המקום שהיינו לפני שזחלנו אחורנית.

ל"אל תתחיל איתי" יש שתי משמעויות: האחת, משמעותה "אין לי כוח אליך, תשתוק." והשנייה פירושה כמשמעה- "אל תתחיל איתי. אני לא בקטע שלך." אני מאוד מקווה שהוא התכוון לראשונה. כי אם הוא התכוון לשנייה, הוא ודאי חושב עכשיו שאני רוצה אותו, אחרי הכל, התחלתי איתו עכשיו.

יצאתי אל אייל והתחלתי ללכת אל הכיוון בו היו השומרים.

"לאן אתה הולך?" קרא מאחורי אייל ומיהר לעברי כילד מפוחד שאמו אומרת לו "אם אתה לא בא עכשיו אני הולכת".

"לעזור לשגריר," אמרתי בלי להסתובב לעברו. הוא הגיע אלי והושיט ידו אל כתפי, כדי לעצור אותי. אך לפני שהוא נגע בה, הוא התחרט ומיד טמְנה בכיסו.

"כן?" שאלתי אותו.

"תיזהר!"

הוא קרא ומיד התכופף ומשך אותי כלפי מטה. התקדמנו מעט אל המגלשה האדומה המסולסלת הרחבה שהייתה בקצה הבריכה הקרוב למלתחות. הסתתרנו מתחתיה ותוך שניות הבנתי, או יותר נכון שמעתי, למה הוא משך אותי מטה וממה אנחנו מסתתרים. שמעתי יריות. המון רעשים קצרים אך מאוד חזקים של כדורים הנפלטים מרובה כזה או אחר.

מהר מאוד נשכבתי על הרצפה וזחלתי אל השיחים הקרובים כדי להתחבא ולראות מה קורה.

"תשאיר את התיקים פה," לחש לי אייל כשהבין שאני הולך להתחבא.

עשיתי כמו שהוא אמר וזחלנו יחד.

"עשיתי את זה בצבא," סיפרתי בלחש לאייל.

"בטירונות כל אחד עושה את זה," השיב.

"כל מי שעושה צבא."

"על זה יש לי הרבה מה להגיד, אבל בפעם אחרת," לחש אייל ואחר הגענו לאחד מן השיחים הגדולים שהיו באזור הבריכה.

"עכשיו, אנחנו צריכים להתכופף ולהיקטן כמה שאנחנו יכולים," הדריך אותי אייל.

"להיקטן?" תהיתי,"מה זה להיקטן?"

"להיות קטנים," הסביר אייל.

"אין כזה פועל," השבתי.

"טוב, זה לא משנה עכשיו. פשוט תיקטן."

"אתה גם מטה אותו," אמרתי בשקט לעצמי.

הרעשים של היריות, שעד עכשיו נשמעו ללא הרף, פסקו. ואותם החליפו רעשים של כבאיות וניידות משטרה. גם העשן כמעט ונעלם, אך זה היה לרעתנו, כי כך ניתן לראות אותנו, אפילו שאנחנו "מיתְקטְנִים". צינורות ארוכים נזרקו אל עבר הבריכה והם השפריצו מים בזרם חזק מאוד כדי לכבות את האש שפרצה במקומות רבים בעקבות הפיצוץ ואיימה לשרוף אף את המגלשה והספסלים שהיו לידנו. תוך שניות ספורות נרטבו וכל בגדינו היו ספוגים במים. למה התקלחנו, למה. יש לנו עכשיו את המקלחת הכי טובה- המים בשפע (אבל קרים) ויש גם פרחים לריח טוב. כך הרגשתי במשך דקות ספורות עד שהאש כבתה ומיד גם המים הפסיקו לצאת מהצינורות.

"תקשיב," לחש אייל תוך כדי לחיצה על חולצתו ומכנסיו כדי להוציא מהם את כל המים שנספגו, "אנחנו לא יכולים להישאר כאן, זה..."

"שקט!" קטעתי אותו, "אתה שומע? זה רובי."

"מי?" שאל תחילה אך מיד הבין, "זה בא משם," אמר והתחיל לזחול אל עבר המקום. המקום היה איפשהו ליד הקפטריה. והמרחק עד לשם ארוך.

"רגע, רגע," עצרתי אותו ואמרתי מפוחד, "אנחנו לא יכולים לעזור לו. אנחנו צריכים ללכת למשטרה."

"אם כבר אז לשגריר," אמר אייל ובלי כל פחד, בשונה ממני, שינה את כיוון זחילתו למקום המדשאות, איפה שהיו השומרים.

"אני אחריך," אמרתי וחייכתי לעבר אייל אך הוא אפילו לא טרח להסתובב ופשוט המשיך בזחילתו.

אחרי כמה שניות, חזרו היריות וקריאות במגפון התלוו להן: "צאו בהרמת ידיים!"

"יש לנו בני ערובה, אל תנסו להיכנס!" נשמעו קריאות אחרות, קרובות יותר- ודאי מהבריכה- ואחריהן קריאת "הצילו" של רובי. הוא מיד השתתק, ודאי הרביצו לו או שקשרו את פיו.

"אנחנו לא יכולים ללכת לשומרים. הם יהרגו אותנו!" אמרתי מלא פחד. רציתי קצת מהתושייה ומהאומץ של אייל, רציתי ללכת לעזור לשגריר ולהיות גיבור. אך אני גם רוצה לחיות.

"כן, אתה צודק. אז נישאר פה?"

"יש משהו יותר טוב לעשות?"

כבר לא לחשנו כי הקריאות החזקות לא אפשרו לנו לשמוע אחד את השני בלחישות.

"אי אפשר ללכת לרובי, כי הם לידו, נכון?"

"נכון."

"ואי אפשר ללכת לשגריר כי הם יהרגו אותנו, נכון?"

"נכון," הסכמתי בשנית.

"אבל אנחנו גם לא יכולים להישאר פה, בסופו של דבר יימצאו אותנו ולא בטוח שהמוצאים יהיו השוטרים. אז אנחנו צריכים לחזור למקום סגור, נניח למלתחות."

"בסדר גמור, רק בוא נעשה את זה מהר בבקשה."

התחלנו בזחילה נוספת, שלישית במספר, אל עבר המלתחות.

אחרי כמה דקות של שתיקה, הרגשתי שאני חייב לשאול משהו, אולי כדי להוריד מעט מהמתח שניתן היה לחתוך באוויר. "בריכה יפה, נכון?" שאלתי.

אייל הנהן. הוא פתח את פיו וסגר אותו. הוא שוב פתח אותו וסגר. "מה?" שאלתי אותו סקרן לשמוע מה יש לו להגיד.

"אז אתה באמת הומו?"

זו השאלה שלו! כבר ציפיתי שהוא יגיד מה צריך לעשות עכשיו או מה הוא חושב שמתרחש עכשיו בחוץ, אבל כנראה שהוא לא מתעניין בזה והמיניות שלי מטרידה אותו. אז עניתי לו באותה תשובה קצרה "כן" וכדי שיבין אחת ולתמיד אמרתי לו, "אני אוהב גברים".

הוא חייך במין חיוך שאומר "אין מה לעשות" ואז הודה בפני שפעם הוא היה הומופוב.

אני חייב להודות שהופתעתי. "איך אפשר להיות הומופוב?" חשבתי באותו הרגע, אך לפני שהספקתי אותו לשאול שאלות, כמו: איך הוא התחיל עם זה ולמה הוא אמר "פעם", הוא מיד שינה את הנושא ושאל אותי, "מה היה העניין עם הלוקר?"

"איזה לוקר?" היתממתי.

"עם הלוקר שהזקן הזכיר," השיב.

"אה, סתם הסתכלתי על הלוקרים שכאן," הסברתי. אבל מיד התחרטתי שלא אמרתי לו את האמת ושלא סיפרתי לו על האדם שניסה לפרוץ את לוקר מספר 48.

"בעצם," התחלתי, "היה מקודם איזה אדם שניסה לפרוץ את הלוקר הזה," אמרתי והצבעתי עליו. הוא הסתכל עליי וחיכה שאמשיך לדבר. ואז סיפרתי לו כל מה שקרה עם הפורץ.

כשסיימתי כל מה שהיה לו להגיד זה, "מוזר," ואז הוא הוסיף "זה בטח לא הלוקר שלו, אחרת הוא לא היה מנסה לפרוץ אותו, אפילו אם הוא איבד את המפתח."

"נכון. הוא תמיד יכול לבקש מהנהלה מפתח נוסף," השבתי.

לפתע שמענו שני אנשים מדברים בחוץ.

"חמישים וכמה אמרת?" שאל אחד מהם בקול בס.

"ושש. ככה הוא אמר לי," השיב השני.

"אז יאללה, נכנסים לבדוק כאן," אמר.

אייל קם במהירות ונראה מלא אדרנלין כאילו עמד בפני אריה שעומד לתקוף אותו. הוא הסתכל לכל הכיוונים ואחר רץ לסאונה ונכנס אליה. תוך כדי ריצתו הוא הסתובב וסימן לי לבוא. אפילו בלי סימונו ידעתי לעשות זאת. הדלת נסגרה.

בתוך הסאונה, שכעת הייתה חסרת אדים, היה חשוך וחיפשתי מתג להדליק את האור.

"לא!" הוא לחש לי בדיוק כשמצאתי את המתג. הוא התקרב אליי והסביר לי בשקט באוזן, "לא שמעת שהם עומדים להיכנס לכאן? הם בודקים אם יש כאן עוד אנשים, עוד אנשים שייקחו כבני ערובה."

"טוב, אז למה אנחנו מתחבאים כאן? הם יכולים למצוא אותנו," אמרתי ומיד התרחקתי מהמתג וחיפשתי אחר ספסל, כיסא או כל חפץ אחר עליו אוכל לשבת.

"בוא לידי," ביקש. "כשהם יבואו, אנחנו נתחבא כאן ונחזיק את הידית של הדלת וכך הם לא יוכלו לפתוח אותה."

"ויחשבו שהדלת נעולה?" התחלתי להבין.

"כן," אמר ומיד הוסיף במעט חשש "אני מקווה."

השתתקנו. נעמדתי מאחורי אייל שכעת החזיק בחוזקה את הידית וכך מנע את כניסתם של שני האנשים. בטעות, נגעתי בגבו של אייל עם גופי והוא מיד נצמד עוד יותר לדלת, כמבקש להתרחק ממני.

"אני הולך לשם, גְרוּבִּיק," אמר האדם בעל הקול הבס.

"טוב, אז אני הולך לכיוון השני," אמר גרוביק.

"תבדוק אם 48 פתוח," ביקש ממנו.

שמענו את צעדיהם של האחד הולכים ומתרחקים, ודאי לכיוון השירותים, ושל האחר מתקרבים אלינו. ואחר שמענו דפיקה על מה שניחשתי שהוא הלוקר ומיד הצעדים של גרוביק נשמעו קרובים יותר ויותר.

הם התחזקו והתחזקו עד שידית הדלת זזה. גרוביק ניסה לפתוח אותה. אייל אחז בה בחוזקה ואני מיד ניגשתי לעזור לו ושמתי ידי על ידו. הוא הניע את גופו ודרך על רגלי כך שמיד קפצתי לאחור וידי כבר לא הייתה על ידו. כמעט נפלתי לאחור וברגע האחרון עצרתי בעדי.

"אין פה אף אחד," אמר גרוביק לאדם בעל הקול הבס.

"אתה בטוח? איך אתה יודע?" שאל השני.

"הדלת נעולה, אין פה אף אחד. יוצאים החוצה," השיב.

שמענו את צעדיהם מתרחקים וכשלא שמענו אותם כלל, אייל שחרר את הידית.

שיערתי שכדאי לחכות עוד כמה דקות כדי להיות בטוחים שהם הלכו וכנראה שגם אייל חשב כך, שכן הוא נשאר וחיכה.

הוא התיישב לידי.

"מה זה היה מקודם?" שאלתי אותו בכעס. חשבתי שהוא יתחמק או שישאל על מה אני מדבר, אך הוא לא עשה זאת.

"הפרעת לי להחזיק את הדלת," הוא ענה.

"רציתי לעזור לך."

"כן, אני יודע. אבל הפרעת לי להחזיק את הדלת," חזר על דבריו וכעס נשמע בקולו.

קמתי ובאומץ רב פתחתי את הדלת, עדיין מעט המום מכך ש"ניצלנו" והם לא מצאו אותנו ולא ייקחו אותנו כבני ערובה ולא ירביצו לנו כמו שהרביצו לרובי.

רציתי לצאת משם, להתרחק ממנו בדיוק כמו שהוא מתרחק ממני. למרות שאני יודע שריחוק לא יקדם את היחסים בינינו. אבל לפחות להתרחק ממנו עד שנחזור הביתה.

הוא יצא אחרי, "אני הולך לפתוח את הלוקר," אמר לי.

"תפתח," השבתי. "מה אכפת לי?" עניתי לו בדיוק כמו שהוא ענה לי כששאלתי אותו על הצעיר החתיך.

הוא הלך לתיק והוציא משם את המפתחות לאוטו. הוא חזר אל הלוקר ובעזרתם ניסה לפתוח אותו ותוך כדי הוא ניסה לא לשבור אותם.

"אתה יכול להחזיק כאן?" ביקש אייל. תוך שניה "נמסתי" והחלטתי שאשאיר את הריחוק בינינו לפעם אחרת. קמתי ללוקר ועשיתי כמו שביקש. הוא רצה שאחזיק את המפתח לרגע ואז הוא הלך לכיוון השירותים. הוא חזר עם חוט ברזל עקום וקצר. "כשהייתי בשירותים ראיתי שיש חתיכת ברזל בפח. אני חושב שהיא תעזור לנו," הסביר וניגש לעברי. אחרי כמה סיבובים בעזרת חוט הברזל שהכניס לחור המנעול, הלוקר נפתח. "וְּאלה!" שמח.

הייתה שם שקית נייר. הוצאתי אותה בעדינות והלכתי לספסל כדי להניחה.

לפתע הפלאפון שלי צלצל.

"כן, רותם?"

"שלום. שמעתי בחדשות על הפיצוץ שהיה, אתם בסדר?" שאלה בדאגה.

"כן, תודה. אנחנו בסדר," עניתי ואמרתי לאייל שזו רותם בפלאפון.

היה כאן פיצוץ כנראה כדי להרוג את השגריר," המשכתי, "הכל בסדר. אנחנו מתחבאים במלתחות. מה אמרו בחדשות? השגריר בסדר?"

"השגריר האיטלקי?"

"כן, הוא."

"לא אמרו עליו כלום. אמרו שהיה פיצוץ ושהמשטרה ומכבי אש הגיעו למקום. אמרו שיש לפחות 50 בני ערובה ושהמזל הגדול הוא שרבים מהמתרחצים עזבו לפני שהחוטפים הגיעו."

"תן לי אותה," ביקש אייל. העברתי לו את הפלאפון.

"היי רותם, זה אייל, מה נשמע?" שאל. ומכיוון שהיא דיברה מאוד חזק יכולתי לשמוע את תשובותיה.

"אצלי מצוין, אני עובדת. מה שלומך? נפצעת?"

"רותם, אמרו משהו על החוטפים?"

"אמרו שאסור לפרסם את שמותיהם אבל רמזו שרובם היו בכלא מספר שנים," ענתה.

"טוב, מאמי, אנחנו בדיוק פורצים לאיזה לוקר, נדבר אחר כך, טוב?"

"מעולה, להתראות."

"ביי, מותק."

הוא ניתק את השיחה ונתן לי את הפלאפון. יש לי תחושה שהם חברים והם לא מספרים לי. אני צריך לברר את זה ואם הדבר נכון אני מאוד אכעס על רותם שלא סיפרה לי. המחשבה על כך השכיחה ממני את השקית שזה עתה מצאנו ובכלל מעצם העובדה שהצלחנו, יותר נכון אייל הצליח, לפתוח את הלוקר ורק בעזרת חוט ברזל.

הסטתי מבטי אל עבר השקית והופתעתי לגלות שהיא פתוחה ואייל עומד לידה ותוכן השקית בידו.

"סכין יפה, לא?"

"סכין, זה מה שהיה בשקית? סכין?! סכין קונים בשוק," התעצבנתי. אני אפילו לא יודע למה אבל כנראה שהוצאתי את כל העצבים שלי על אייל על הסכין במקום.

"וגם לא מחביאים סכין בשקית נייר. אבל הסכין יפה דווקא, מאוד יפה, היא מיוחדת," אמר אייל בעודו מסתכל עליה ובוחן את יופיה.

"אתה מוזמן לקחת," השבתי.

"נראה לך?" הוא צחק, "זה לא שלי. אני אומר שנחזיר את השקית עם הסכין ללוקר ונסגור אותו."

"מה שבא לך," אמרתי בחוסר עניין עכשיו אחרי שאני יודע שיש שם רק סכין ולי אין מה לעשות עם סכין, לא בא לי לדקור מישהו וגם לא לקלף תפוח.

הוא החזיר את השקית ללוקר, לא לפני שהכניס את הסכין לתוכה.

"ואיך תסגור אותו?" שאלתי.

"אם זה מהלוקרים שנסגרים על-ידי דחיפה, אז ככה," ענה וטרק את דלת הלוקר והיא נסגרה. ניסיתי לבדוק אם היא נפתחת והופתעתי לגלות שהטריקה של אייל יותר חזקה ממה שחשבתי- הדלת לא נפתחה.

"כל כך קל לסגור וכל כך קשה לפתוח," אמרתי.

"לא היה כל כך קשה לפתוח, לפחות לא לי," השיב אייל.

הוא שוב הסתכל עליי לכמה שניות והפעם זה הפריע לי. כשמסתכלים עליך כמה פעמים, אתם חושבים שיש משהו שנראה לא טוב אצלכם, אז אתם מסדרים את השיער, מנקים את השיניים או משהו דומה אחר, אבל את השיער סירקתי כשיצאתי מהמקלחת ואז גם הסתכלתי במראה וראיתי שהשיניים שלי נקיות ולבנות כמו תמיד. אז למה הוא מסתכל עליי במין בהייה מוזרה כזו? לפעמים, כשמסתכלים עליך אתה מסתובב אחורנית או קולט לאן הולכות עיניו של האדם הבוהה ומסתכל לאותו מקום, אך שום דבר לא היה מאחוריי, מלבד דלת הסאונה שהזכירה לי את הדחיפה של אייל, שאני רואה בה חשובה ואם גם אקשר עם עניין ההומופוביות, מי יודע לאן אגיע ומה אחשוב עליו... אז מזל שאייל קטע את מחשבותיי, למרות שהוא לא אמר כלום, אך הוא הפסיק לבהות והלך לכניסה למלתחות.

"אתה רוצה לצאת החוצה?"

"אפשר להישאר כאן כל היום," צחק במעט לעג, "אבל אני מעדיף לא להיות תקוע במלתחות של בריכה כשבחוץ יש אנשים שצריכים עזרה ובעיקר טרוריסטים ושוטרים ועניין גדול יותר," הסביר.

"אבל זה לא מסוכן?"

"אם לא ננסה לא נדע," ענה, "לא כך אומר המשפט?"

אייל, שחזר לתפוס את הפיקוד ויחד איתו חזר גם האגו שלו, כבר היה בכניסה למלתחות ולא שמע לאזהרותיי "אל תצא, מסוכן שם בחוץ!" ו"הם יהרגו אותך!" משום מה למרות שבאמת ובתמים דאגתי לו, לא הרגשתי צורך ללכת אליו ולגונן עליו, אולי חשבתי שהוא מספיק גדול ויכול לשמור עליו, או שסתם נטרתי טינה. הרמתי את ראשי וראיתי שהוא מתכופף ושוב זוחל קדימה. הוא מיד חזר ואמר לי "מישהו בא!"

"מי? מתי?"

"הוא די רחוק, אבל ראיתי את הנעליים שלו. אני לא יודע מי!" אמר בלחץ שלפתע ניכר על פניו. "מה אתה רוצה לעשות?" שאל אותי והתייעץ בי לראשונה מאז התחילו כל הצרות וההתחבאויות.

"יש לי רעיון!" אמרתי ומיד התקרבתי אל אייל ולחשתי את רעיוני לאוזניו. לחשתי כי לא ידעתי עד כמה האיש קרוב ועד כמה שמיעתו טובה. ובהנחה ששני הדברים גבוהים, שהוא מאוד קרוב ושאוזניו שומעת אפילו גרגיר לחם שנופל, לחשתי כדי שאותו אדם שמתקרב לא יישמע את התוכנית שלי. וכעת, התחזקו מחשבותיי שמה שעובר עליי זה בדיוק מה שרואים בתוכניות ובסרטי המתח והאקשן למיניהם. זה גם יכול להיכנס לסרט שלי. צריך לברר כמה פיצוץ עולה, אם התקציב יהיה דל אולי נוותר עליו ונחליפו בשריפה של כמה קרשים, מעניין אם הקהל ישים לב...

אחרי כדקה, שנינו עמדנו, בדיוק כמו שאמרתי לאייל, משני צדדי  הכניסה- אני מימין ואייל משמאל. חיכינו שהוא ייכנס ואז נקפוץ עליו ואייל יכה אותו בראשו. "אנחנו שניים על אחד," אמרתי לאייל, "קלי קלות. תקפוץ עליו, תכה אותו ואז נוכל לשאול אותו כמה שאלות. יש לך רובה?" ובמילים האחרונות שאמרתי, מחשבותיי על סרט האקשן הקלאסי, בו מכים חשוד או פושע ומתחקרים אותו בקשיחות בגרסת ה"שוטר הטוב, השוטר הרע", התחזקו.

שמעתי צעדים מתקרבים ואז דפיקות על דלת הכניסה. אייל הסתכל עליי והפעם במבט של "למה הוא דופק?" ואני החזרתי לו מבט של "אין לי מושג."

האדם, שאייל ראה רק את נעליו, נכנס ואייל קפץ עליו והכה אותו בזמן שהחזקתי את רגליו. מהר מאוד ראינו את בגדיו שלא היו בלויים כשל חלק מהטרוריסטים אותם ראינו, אלא היו מדים- מדי משטרה. הוא קרא וצעק "אני שוטר! עצרו! אני שוטר!" ובמהרה האדרנלין העצום שהיה לי ולאייל, ירד. אני הפסקתי לאחוז את רגליו ואייל שחרר את ידיו מעל ראשו והן כבר לא הִכּהוּ.

במהרה הבנתי שהשוטרים השתלטו על העניינים והכבאים – על האש, והשלום שוב שורר בחוץ, לפחות בשטחו של הקאנטרי. איפה היונה?

יצאנו החוצה יחד עם השוטר והוא סיפר לנו כל מה שהתרחש וכיצד הוא הצליח יחד עם צוותו, להשתלט על הטרוריסטים.

"רב פקד יוסף רוֹזנבּל, ראש מחלק פשעי טרוריסטים בתחנת משטרת מרחב שרון," הציג את עצמו בתחילה ומיד הוסיף, "הרבה עיתונאים נמצאים בחוץ. אל תלכו אליהם בבקשה כעת, אנחנו צריכים לשאול אתכם כמה שאלות קצרות."

אחרי ששאל אותנו שאלות, כמו: "מדוע הגעתם לבריכה? באיזה שעה הגעתם? למה הייתם במלתחות?", שאלתי אותו האם יש פצועים או, חס וחלילה, הרוגים.

"יש שמונה-עשרה פצועים, עשרה קל, 5 בינוני ושלושה קשה, שהיו קרובים מאוד לפיצוץ," ענה לשאלתי, "המזל הגדול הוא שאין הרוגים וזה קרה בזכות שהטרוריסטים לא החביאו את הפצצה בתוך הקאנטרי."

"תודה רבה, רב פקד," חייכתי ולחצתי את ידו ואחר כך רב הפקד לחץ את ידו של אייל.

אחרי יום כה מהנה בתחילתו עבור שנינו, כה מאיים וחושפני עבורי וכה מפחיד ומסוכן עבור שנינו, שמחתי שהסוף הוא סוף טוב (פחות או יותר).

יצאנו מהקאנטרי שותקים, הגענו לרכב ונכנסו אליו. התנעתי אותו והיינו בדרך הביתה. בדרך דיבר אייל ארוכות עם רותם וסיפר לה על המתרחש, אבל החלטנו שנספר לה יחדיו איך הצליחה המשטרה כנגד הטרוריסטים ורק בבית, בביתנו האהוב.