שלושה בדירה אחת

מאירועי הפרק הקודם:

"מה קרה? מה קרה?" מיהרתי לעברה.

"יש שם עשן!"

"איפה?"

"הדירה שלהם עולה בלהבות!"

"של מי?" הסתכלתי אל עבר "הדירה שלהם" ומיד הבנתי,"אני לא מאמין! תתקשרי למכבי אש."

היא זינקה אל הטלפון והתקשרה.

"הם יגיעו תוך 10 דקות, תלך לפרוץ את הדלת!"

"לפרוץ את הדלת? אני לא יכול!"

"אתה יכול הכל, תלך כבר! הדירה שלהם נשרפת! אולי הם בבית? הם ימותו!"

"אני לא חושב שהם בבית, אחרת הם היו מרגישים בחום, בלהבות האש ובעשן," אמרתי. למרות שכך חשבתי, בסיטואציה כזו לא מתווכחים ועושים מה שצריך. והיה צריך להציל את חייהם ולכבות את השריפה. כבר דמיינתי אותי אומר בהלווייתם ש"יעקב ושמחה תמיד עזרו לכולם. הם היו שכנים טובים, שקטים ונחמדים. יהי זכרם ברוך."

יצאתי מהדירה והלכתי אל עבר דלת הדירה השרופה. זו הייתה דלת רב-בריח, בדומה לשלנו,וידעתי שאין שום סיכוי שאפרוץ אותה. קונים ומתקינים דלתות רב-בריח בכדי שלא יוכלו לפרוץ אותן! אזרתי תקווה וכוח, וניסיתי לעשות מה שעושים בסרטים: בועטים עד שהדלת נפתחת. חבל שכאן הדלת היא לא דלת עץ דקיקה, כמו באותם סרטים. זה לא עזר.

רותם, שיצאה אחרי, ניסתה לעזור לי, אך גם זה היה לשווא. שכנים נוספים התחילו להופיע, כולם נראו שרויים במין תוהו ובוהו המוני, שואלים "מה קרה? הם בבית? הזמנתם מכבי אש?". שמעתי שכן אחד שאפילו הזמין משטרה. ומיד שמעתי שכנה אחרת שואלת אותו למה הוא עשה זאת. הוא אמר ש"משטרה יודעת לפרוץ דלתות כמו מכבי אש." מזל שאני לא במשטרה.

עברו פחות מ-10 דקות ומכבי האש הגיעו, במדיהם הצמודים והמסוקסים ובקסדותיהם הצהובים. אחד מהם החזיק מטף.

"לפה! לפה!" צעק אחד השכנים, ואני חשבתי: "עד כמה הוא מטומטם? הכבאים יבואו, ייראו עשן יוצא מדירה ויחשבו שהכל בסדר. נו, באמת!".

שלושת הכבאים רצו אל עבר הדלת, צועקים "פנו את הדרך". נצמדנו לקירות.

ידעתי שהם הולכים לפרוץ את הדלת וחיכיתי לראות כיצד הם עושים זאת.  הם לא בעטו בה כמוני, אלא השתמשו באיזה כלי גדול ודק, עשוי ברזל. ויותר מדרך פעולתם לא ראיתי כי הם הסתירו את הדלת. לי אין כזה כלי גדול ודק מברזל, ולכן לא הצלחתי לפתוח את הדלת. התנחמתי בזאת והמחשבה שאני חלשלוש נעלמה ממוחי.

הדלת נפתחה ועשן אפור מיד יצא ומילא את כל המסדרון. רבים התחילו להשתעל. הסתכלתי אחורנית, לבדוק איפה רותם, וראיתי שרוב השכנים בדרכם למדרגות כדי לחזור במהרה לביתם. אולי חלק היו חולי אסטמה או שחלק חשבו ש"האקשן" נגמר. יחד עם זאת, כמה שכנים נשארו כדי לראות אם יעקב ושמחה נמצאים שם. רותם הגיעה אליי ומלמלה באוזני "אני מקווה שהם בחיים. אני כל כך אתגעגע אליהם." רותם היא אישה מאוד רגשנית. אני מניח שכל הנשים ככה, לא? היא מאוד אוהבת קשישים וחושבת שיש להם ניסיון חיים רב יותר משל כולם, ולכן הם חכמים יותר מהם. אני מסכים איתה. אני חושב שמאז שסבא שלה נפטר מסרטן, היא מחבבת יותר קשישים. העשן החל מידלדל.

התקרבתי, יחד עם רותם, לדירה וראיתי שאחד הכבאים, זה שהחזיק את המטף כשהגיעו, פתח אותו והשפריץ לכל עבר. השניים האחרים רצו לעבר החלונות ופתחו אותם ואת כל הדלתות, תוך כדי צעקות "יש כאן מישהו?".

תוך שניות ספורות מלוות בדאגה שנראו כמו דקות ארוכות, הכבאי עם המטף, יצא ואמר: "הדירה ריקה. הם לא שם. כיבינו את האש, נא לא להיכנס עד שכל העשן ייצא." אנחת רווחה יצאה ממעט השכנים שנשארו ומשנינו. הם חיים!

מזל שהם הלכו, לאן שהם הלכו, מיד חשבתי. מי יודע מה היה קורה אם הם היו נשארים בדירה. הם היו נשרפים למוות- מתים בעודם חיים.

"תתקשרו אל בעלי הדירה שיגיעו לכאן מיד,"המשיך הכבאי. רק עכשיו, כשראיתי את פניו, הבחנתי ביופיו. אם הייתי פוגש אותו במקום ובזמן אחרים, מי יודע מה הייתי עושה? כלומר, מי יודע חוץ ממני... המשטרה שהגיעה קטעה את מחשבותיי.

"מה הולך כאן?"

"שריפה, אדוני השוטר," אמר הכבאי החתיך.

"אז למה המשטרה הוזמנה?" שאל.

אף אדם לא ענה.

"אז למה המשטרה הוזמנה?!" צעק השוטר בשנית ונכנס לדירה, למרות שהכבאי הזהיר אותו, כשראה שהוא מתקדם לדירה, שלא ייכנס.

הוא יצא כועס מהדירה, אפוף עשן ופניו שחורות. הוא הניף את ידיו כדי לנגב את הלכלוך ולהעיף את העשן, וצעק: "בפעם הבאה שאתם קוראים למשטרה שלא בצדק, אני קונס את כולכם!" אמר והלך אל עבר המעלית.

"אל תיכנס למעלית, אדוני. יכול להיות שיש שם בעיה בעקבות השריפה," הזהיר הכבאי.

"אני לא ארד שלוש קומות ברגל! עליתי לכאן במעלית וגם ארד. אל תזבל לי במוח."

הוא לחץ על כפתור המעלית ונכנס אליה.

רותם חזרה מהדירה ואמרה שהיא לא תופסת את השכנים: הפלאפון של יעקב כבוי ושל שמחה משמיע הודעה קולית. רציתי להציע לה שתתקשר לרחל, אולי הם אצלה, אבל היא בדיוק ניגשה לעברי והביאה לי את הפלאפון שלי, "יש לך שיחה שלא נענתה. "פתחתי את הפלאפון וראיתי שאייל התקשר. ועכשיו נזכרתי שחברת ההובלה צריכה להגיע היום!

"חבר'ה, המהומה הסתיימה. נא לחזור לדירתכם," אמר ואחר-כך פנה לרותם, "את תוכלי לדבר עם האנשים המתגוררים בדירה הזאת," אמר והצביע על דירתנו, "ולבקש מהם שיחכו עד שהשכנים יחזרו, מכיוון שעכשיו הבית פתוח?"

"אני גרה בדירה הזאת, אשאר כאן עד שהם יחזרו." השיבה, "אתה יודע למה פרצה האש?"

"יש לי כמה השערות. זה מקרה מאוד משונה. בכל אופן, זאת אני יכול למסור רק לבעלי הדירה."

"תודה רבה," ענתה רותם.

"על לא דבר," אמר וקרא לכבאים האחרים, שעדיין היו בדירה (אולי יש להם הרבה חלונות?), "אנחנו הולכים."

"תודה," אמרו ארבעת השכנים שנשארו, וביניהם רותם ואני. העשן כבר כמעט נעלם וצפינו בכבאים עוזבים את הקומה, לא לפני שבדקו אם המעלית עובדת. שני השכנים הלכו בעקבותיהם.

נשארנו שנינו, עם פנים שחורות ושיער מלוכלך. אחד החזיק פלאפון ביד והשנייה התיישבה ליד הקיר, פניה מופנות לרצפה.

הסתכלתי בשעון, מיואש, חסר סבלנות ומלא צפייה לרגע בו יגיעו השכנים. ואני חייב להודות שאחת הסיבות הייתה היא כדי שאכנס לדירה ואלך להתקלח.

"רועי, מי התקשר אליך?"

"אייל," השבתי בחוסר עניין.

"אתה לא חוזר אליו?"

"אה, נכון! שכחתי מזה לגמרי," עוד הייתי המום מהשרפה. חזרתי לדירה, התיישבתי על הספה והתקשרתי אליו.

"אהלן, גבר!" ענה לי אייל וקולו נשמע מאוד מרומם.

"שלום, מה שלומך?" השבתי.

"בסדר! אני בסדר גמור, תודה. יוסי צריך להגיע בשלוש וחצי"

"יוסי?"

" 'יוסי ובניו', חברת ההובלות. שכחת?"

"אה נכון. בשלוש וחצי זה בסדר. אני אחכה להם"

"תודה"

"ומה איתך?" שאלתי,"מתי אתה תגיע?"

"אני אצא עוד חצי שעה בערך, אבל אני הולך לדרור קודם לקחת דברים שהשארתי אצלו. אז אני מאמין שאני אגיע עד שש בערב."

"מעולה, אז נדב..."

"רותם שם? קטע אותי.

"רותם?" הופתעתי,"כן היא פה בחוץ. אתה רוצה אותה?"

"כן, תודה."

מופתע הלכתי לרותם שעדיין ישבה עם גבה לקיר, "מי זה?" שאלה.

"אייל רוצה אותך," עניתי והבאתי לה את הפלאפון.

"שלום איילי". 'איילי?', ככה היא קוראת לו? ואני חשבתי לחזור לדירה ולא להפריע להם בשיחה. ממש! אני הולך להישאר כאן ולהקשיב היטב.

"מה נשמע, רותם? אני מגיע היום!"

"זה נהדר! באיזה שעה?"

"עד חמש בערך. אני הולך לדרור ואח"כ הוא יקפיץ אותי אליכם"

"יופי. אז אני משערת שניפגש בחמש?"

"אני רוצה להגיד לך תודה רבה שהסכמת שאעבור אליכם. אנחנו הולכים ליהנות ביחד"

לא ידעתי מה אייל אמר אבל ידעתי שרותם הסמיקה...

"אני בטוחה שכך. ביי איילי"

"ביי"

"מה הוא רצה?" שאלתי ורותם החזירה לי את הפלאפון.

"סתם, שום דבר חשוב," ענתה.

"שום דבר חשוב?"

"הוא רק אמר שהוא מגיע היום."

"אה, את זה אני יודע."

"אתה יכול לשמור על הדירה ואני בינתיים אלך להתקלח?"

"אני רציתי ללכת, אבל בסדר. תלכי ואז נתחלף."

"תודה," אמרה והלכה. איזה לב טוב יש לי!

ë

בסביבות שלוש, אחרי שהתקלחתי והחלפתי בגדים, אבל עדיין ישבתי וחיכיתי לשכנים יחד עם רותם, חברת ההובלה הגיעה. אדם מבוגר עלה במעלית, לבוש סרבל כחול ועפרון בראשו. שיערתי שזה יוסי, אבל הוא נראה כמו "יוסי הנגר" ולא כמו "יוסי הסבל".

"שלום," פנה אלינו," אני יוסי מחברת ההובלות 'יוסי ובניו'. אני משער שאתם דיירי דירה מספר 9?"

"כן," ענתה רותם ומיהרה לקום.

"מצוין. ומר אייל לוי צריך לעבור אליכם?"

"זה נכון," עניתי.

"מצוין כפליים," אמר יוסי,"אנחנו נעביר את הרהיטים שלו לדירה בדקות הקרובות. אתם יכולים לפתוח את הדלת?" שאל," אני רואה שהדלת שם כבר פתוחה," הצביע על הדירה השרופה וצחק.

"בסדר. אנחנו כאן," אמרה רותם.

תוך דקות ספורות, התחילו "לזרום" רהיטים לעתים במדרגות ולעתים במעלית. שני מובילים, סחבו מיטה, ספה קטנה, מגירות וכמה מדפים. הדרכנו אותם איפה להניח את הרהיטים: בחדר השינה או בסלון. בתחילה, יוסי עזר להם אבל אחר-כך פנה אל רותם ואליי, הגיש לנו דף וביקש שנחתום עליו. "חתימתכם היא אישור לכך שכל החפצים של מר אייל לוי הועברו לדירה מספר 9," אמר לנו.

"אבל, אנחנו צריכים לבדוק אם כל החפצים הועברו," השיבה רותם.

"את לא מכירה את החפצים, אז איך את יודעת אם כולם כאן?" שאלתי אותה.

"אתה צודק," אמרה וחתמה, ואני אחריה.

"תודה לכם," אמר והגיש כרטיס ביקור, "אם אי פעם תצטרכו להוביל משהו. המובילים של יוסי תמיד פנויים בשבילכם."

"תודה," ענינו ויוסי הלך למעלית. המובילים העבירו חפצים אחרונים, ביניהם הייתה מגירה אדומה נעולה במפתח, וכשסיימו ירדו מתנשפים במדרגות.

"מתי הם יגיעו? אולי תנסי להתקשר אליהם שוב?" שאלתי את רותם.

"ניסיתי לפני 10 דקות, תנסה אתה," ענתה.

"בסדר"

הלכתי אל הדירה שעכשיו נראתה כמו מחסן, ניגשתי אל הטלפון וטלפנתי את המספר מהפלאפון של רותם שהיה מונח על השולחן.

"הלו?" שמעתי את קולה של שמחה וברקע אנשים נוספים.

"שלום שמחה. מדבר רועי"

"מי?"

"רועי," חזרתי.

"השכן?"

"כן. הדירה שלכם נשרפה?"

"הדירה שלכם נשרפה?"

"לא, לא הדירה שלנו. הדירה שלכם נשרפה. הזמנו מכבי אש ו..."

"רגע, בחורצ'יק. לא הבנתי מה קרה. אתה שכן בשם רועי, נכון?"

"נכון"

"ומה נשרף?"

"הדירה שלכם נשרפה! עלתה בלהבות! התמלאה פחם!" יכולתי להמשיך אבל הבנתי שהיא הבינה לפי קולות הבכי ששמעתי.

"שלום רועי. תודה שהתקשרת," זה היה יעקב. היא כנראה נתנה לו את הפלאפון.

"הזמנתם מכבי אש? הרהיטים בסדר?"

"הזמנו מכבי אש והם פרצו את הדלת. ובנוגע לרהיטים," עניתי," אני לא יודע מה מצבם כי לא נכנסו לדירה."

"תודה רבה. אנחנו כבר מגיעים. שלום," אמר וניתק.

החזרתי את הטלפון למקומו ואמרתי לרותם: "רותם, הם ענו לי. הם כבר מגיעים. שמחה בכתה"

רותם נכנסה בסערה לדירה, "הם באמת ענו? סוף סוף! שמחה בכתה?".

"כן," עניתי.

"מסכנה. איפה הם היו?" שאלה אותי.

"מאיפה לי לדעת? שמעתי אנשים ברקע אז אולי הם היו במסעדה או באיזה אירוע משפחתי."

ë

הגיע הערב. שמחה ויעקב חזרו לדירתם והופתעו לגלות שהיא נשרפה. שמחה כמעט בכתה שוב כשראתה "שחור". הם רצו לדעת מה בדיוק קרה ואיך האש פרצה ורותם אמרה להם שהם צריכים להתקשר למכבי האש עבור מידע זה.

הם הזמינו מתקין דלתות ומיד אחר-כך נכנסו לדירה. כל כך רציתי להיכנס גם ולראות מה מצב הרהיטים שלהם, אבל זו לא דירתי, למזלי!

הם סיפרו לנו שרוב הרהיטים לא נשרפו, והלהבות הוצתו בוילונות, ליד החלונות ובכמה מהשטיחים. הם מאוד הודו לנו ושמחה אמרה לנו שמעכשיו "אתם השכנים האהובים עלינו". מאוד נחמד לשמוע זאת, בידיעה שלפני השריפה ושיחת הטלפון, היא בכלל לא ידעה מי אני. הם הלכו לעבר הדירה, וסגרו את הדלת החדשה אחריהם. עשינו כמוהם.

דיברנו על ענייני עבודה ולפתע רותם שאלה אותי "מה השעה?"

"שש ועשרה"

"אחרי שש? באמת? אז איפה אייל?" הדאגות לאייל היו מאוד משונות, לטעמי. כי הוא אמר שהוא יגיע בשש.

"הוא יגיע, אל תדאגי"

"הוא באיחור של למעלה משעה!"

"איחור של שעה, הצחקת אותי. הוא מאחר בעשר דקות. תני לבן-אדם זמן."

"אה נכון," אמרה ומיד השתתקה.

"רגע, למה יותר משעה?"

"לא, כלום. סתם," מלמלה,"התבלבלתי."

לא האמנתי לה אבל מה יכולתי להגיד? מיד חשדתי שאולי הוא אמר לה שיגיע בשעה מוקדמת יותר מהשעה שאמר לי. אם עשה זאת, אני סקרן בנוגע למטרתו.

בעשרה לשבע, רותם התקשרה לאייל. היא סיפרה לי, לאחר השיחה, שהוא לא מוצא איזה מפתח בדירה של דרור ולכן הוא מתעכב.

"לפחות הוא כבר בתל-אביב," אמרתי. "את חושבת שעכשיו הוא יתקבל לעבודה?"

היא חשבה קצת וענתה בשלילה: "לא, אני חושבת שלא. אבל אפשר לשאול אותו." חלקתי על דעתה, אבל לא אמרתי לה זאת.

תוך עשרים דקות, אייל הגיע. הוא לבש מכנס ג'ינס קצר וגופיה אפורה שהבליטה את השרירים שלו. לא היו לו יותר מדי וגם לא מעט מדי- בדיוק כמו שצריך.

הוא התנצל על שהתעכב ומיד נכנס לדירה ושאל אם כל החפצים הגיעו. ענינו שהחפצים כאן אבל הוא יכול לבדוק אם כולם כאן. אחרי דקה-שתיים, הוא חזר ואמר ש"הכל בסדר. כל החפצים כאן. אני אלך להתקלח, ברשותכם?"

הסכמנו, כמובן, והסתכלנו בו נכנס לחדר שלי (שעכשיו גם שלו), פותח את אחד הארגזים ומוציא מגבת אדומה. כשהוא נכנס רותם שאלה אותי, "אדום זה לא נשי?" ואני, כתשובה, הזכרתי לה שאדום זה הצבע האהוב עליי.

אחרי ארוחת ערב, שהכנו בזמן שאייל התקלח. ואחרי שאייל הודה, שוב, על כך שהוא עובר לדירתנו והבטיח שיהיה שותף תומך ועוזר, הגיע הלילה.

רותם הלכה לחדרה ובירכה אותנו בברכת "לילה טוב", ואייל ואני הלכנו לחדרנו.

סידרנו את המיטות אחת מול השנייה, כי כך היה יותר מקום. תחושת שינה הדומה לשינה בטירונות בצבא (במידה וזכית לישון בחדרים), מילאה אותי.

עזרתי לאייל להוציא את כלי המיטה מאחד הארגזים וגם לצפות את הכרית ואת השמיכה. נכנסו למיטה, כל אחת לשלו, לצערי.

"חם פה," אמר אייל.

"באמת? זה החום של תל אביב," צחקתי.

"זה לא קשור."

"אז למה חם לך?"

"אני בדרך כלל רגיל לישון ערום, בגלל זה חם לי. ולפעמים אני ישן אפילו בלי שמיכה."

"אה, אתה יכול לישון ערום." רציתי להגיד לו "אתה חייב לישון ערום," אבל יש גבול.

"לא, אני לא אפריע לך."

"זה לא מפריע לי," עניתי.

"זה בסדר. פעם אחרת," אמר. ואני קיוויתי שהוא לא צחק. איך זה יכול להפריע לי? התנחמתי בעצם העובדה שהוא הוריד חולצה. חבל שבחושך לא רואים כלום.

"לילה טוב," אמר אייל.

"לילה טוב." אמרתי וסובבתי את הראש לצד השני.