שלושה בדירה אחת

כבר הייתי די קרוב אל בית הקפה של פלורה, ויכולתי לראות את השלט "כי רק שם שותים קפה אמיתי" שהוצב מטרים בודדים לפני בית הקפה. גם בלי השלט ידעתי כיצד להגיע אליו, וגם אם שתי רטיות היו מכסות את עיניי, ידיי היו קשורות באזיקים ורגליי בחבלים- הייתי יודע כיצד להגיע לבית הקפה. אני מכיר את בית הקפה הזה כמעט כמו כף ידי, שכן הרבה פעמים הייתי שם עם רותם, עם יוני, כשלמדתי עם המחשב הנייד וסתם כשרציתי לשתות קפה. ובד בבד התיידדתי עם פלורה, בעלת הקפה, ואפילו למדתי כמה מילים בצרפתית, מלבד המילים הבסיסיות שכבר ידעתי: "שלום, להתראות, תודה ובבקשה".

לפתע, גשם התחיל לרדת. משום מקום ובלי כל התראה, ירדה לה טיפה אחת ואחריה חברתה וחברות נוספות ירדו מהשמיים, והן זלגו על גופי והרטיבהוּ. וכולן נזלו עד שהגיעו לגגות הבתים והחנויות וגם לבית הקפה של פלורה, כמובן, שראִיתִיו מרחוק. והן נזלו וזלגו על המדרכה המשופשפת וניקו אותה מהבוץ ומהאבק התמידיים שיש עליה בעקבות האנשים הצועדים, רוכבי האופניים ושאר המטיילים עליה. וכמו שבר ענן גדול, ירדו טיפות נוספות והן כבר התחילו לרדת בקצב מהיר יותר והגשם התחזק במהרה.

כל האנשים החלו לנוס ומיהרו להגיע אל אחד מצדדי החנויות וגגות הבתים, שכן הם הגנו עליהם מפני הגשם. חלק מהם הוציאו מטרייה ואחרים חבשו את כובע הקפוצ'ון שלהם או כובע מצחייה. זה היה הגשם הראשון לעונה. עונת הסתיו מתחילה. היורה הגיע והוא יורה חזק מתמיד. כדורי ברד מצטרפים אליו וברקים ורעמים מאירים וחזקים. בכי תינוק נשמע מרחוק.

ובעוד כל האנשים בורחים ולא יודעים מאיפה הגשם הזה נחת עליהם, תרתי משמע, אני עמדתי במקומי. מאושר שיורד גשם, מאושר שהיורה כבר כאן ושעונת החורף מתקרבת. רציתי לפתוח את פי כדי שכמה טיפות ייכנסו אליו, כמו שאני נוהג לעשות כשיורד גשם. וזאת לא כדי לרענן את הפה, אלא כדי לקבל מזל (זו עוד אחת מהאמונות הטפלות הקיימות, ודווקא בזו אני מאמין ואפילו אוהב). אבל לא רציתי להיראות מוזר או ליד כל האנשים המתרוצצים, אז המשכתי ללכת לכיוון בית הקפה. ותוך כמה שניות, כשהגשם שוב התחזק, התחלתי לרוץ כדי לא להגיע רטוב כולי לפגישה עם יוני, זה לא יאה, וגם כי כדורי הברד מכאיבים, בעיקר בגב.

אני אוהב גשם. אני אוהב גשם.

"אהלן גבר!" קרא אליי יוני בקול רם כשנכנסתי לבית הקפה. הוא לחץ את ידי ואז נתן לי כיף ואז חיבק אותי והכל לווה בחיוך עצום שעלה על פניו בשנייה שפגשני. ואחר, הלכתי אל פלורה וחיבקתי אותה.

"כמה זמן שלא התראינו," אמרה במבטא הצרפתי היפה שלה, זה המבטא האהוב עליי. "חזרתם?" היא סימנה לעבר יוני באצבעות ידה ומיד חייכה חיוך נחמד שמוסר ברכת "בהצלחה" או "כל הכבוד". ואני חייכתי גם, עדיין לא ידעתי מה להגיד. קודם נראה מה יש לו להגיד.

"איך אתה מכיר אותה?" שאל אותי יוני כשהלכנו להתיישב בכיסאות השולחן שיוני קם ממנו כשראה אותי.

"זה סיפור ארוך," אמרתי. בעצם, זה לא היה סיפור כזה ארוך, ואפילו די קצר. אבל אין לי כוח לספר לו, אני רוצה לשמוע מה יש לו לספר לי!

הוא חייך אליי ושתק. שנינו שתקנו והסתכלנו אחד על השני. אני לא יודע מה הוא חשב באותו הרגע, אבל אני יודע שאני הייתי מעט חסר סבלנות וחיכיתי שהשתיקה המוזרה הזו תיגמר.

הוא לבש מכנס ג'ינס, כהרגלו, שקנינו יחד בקניון בהרצליה. מכנס ג'ינס בצבע כחול כהה, ליתר דיוק. וחולצתו כצבע השולחנות: חומה ועליה כיתוב לא ברור של שפה לא ברורה.

הוא הוציא את הפלאפון שלו, שהיה כמובן מהמשוכללים ביותר שנמכרים בארץ, והניחו על השולחן.

מלצר ניגש אלינו, והוא לובש סינר ורוד ועליו מסרק. הוא הגיש לי תפריט אחד וליוני אחר והוציא פנקס שחור קטן מכיסו.

"המלצרים שעובדים כאן," נזכרתי בדברים שפלורה אמרה לי לפני שנה לפחות, "נבחרים בקפידה, אני בוחרת כל מלצר ומלצר. אחד הקריטריונים הוא המין: אני לא אעסיק שום מלצרית נקבה, רק המלצרים הזכרים יודעים איך לעשות את העבודה ומה לעשות. המלצריות יפלרטטו עם הלקוחות ויפטפטו בלי סוף, יפילו כוסות...בקיצור, אצלי לא יעבדו מלצריות, רק מלצרים. אני גם מעדיפה שהם יאהבו גברים, אלו יהיו נינוחים יותר, רגועים ונחמדים. אתה יודע שהמלצרים בבית הקפה שלי עוברים הכשרה מיוחדת במשך שבוע שלם?"

כששאלתי אותה אם היא העסיקה אי פעם מלצרית, היא אמרה לי שהדבר אכן קרה פעם אחת. אך זו הייתה אחייניתה והיא רק "עשתה לה טובה," לדבריה.

מעניין אם גם הוא אוהב גברים, אם אייל היה כאן הוא ודאי היה חושב כך לפי הסינר הורוד שלו. מעניין מה אייל עושה עכשיו.

"רועי?" קטע יוני את מחשבותיי.

"מה?"

יוני הסתכל על המלצר והלה מיד שאל בנימוס "מה תזמין, אדוני?"

"מה הזמנת, יוני?" התענינתי.

"אספרסו קצר," ענה.

"אספרסו קצר כשיורד גשם בחוץ, לא מתאים," קבעתי והזמנתי את "התה הירוק של פלורה", כמו שהיה כתוב בתפריט, שהוא בעצם תה צמחים.

"סוכרזית, אדוני?"

"סוכרזית," צחק יוני, "מה אני זקן."

"סוכרזית, אדוני?" שאל המלצר שוב ויוני הבין שהמלצר לא שאל אותו אלא אותי ומיד הוריד את חיוכו.

"לא, תודה," חייכתי אליו, "אני שותה בלי סוכר, בלי סוכרזית ובלי כלום."

הוא חייך אליי חזרה, קרץ ואז אמר, "גם אני. זה הכי בריא."

פלורה שעמדה מאחוריו כנראה ראתה שהוא מתעכב יותר מדי בשולחן שלו, ובכל שאר השולחנות יושבים לקוחות, קראה לו והוא הבין את הרמז ומיד הלך לשולחן אחר. יכול להיות שהיא גם לא רצתה שהוא ידבר איתי יותר מדי, או שמא הדיבורים נראו לה כפלרטוטים, אם כן...הוא הולך להיות מפוטר בקרוב.

גשם המשיך לרדת בחוץ אך הגשם הסוער עם הברקים והרעמים שליווני מקודם בדרכי למסעדה, לא נראה עוד.

"תודה," חייכתי אל המלצר עם הסינר הורוד, כשהגיש לי את התה וליוני את האספרסו כמה דקות מאוחר יותר.

יוני רק הנהן לעברו ופתח את הפלאפון שלו ובדק אם יש הודעות או שיחות שלא ענה להן. כאילו שהוא לא היה שומע, אפשר לחשוב כמה דיברנו עד עכשיו.

אני מכיר את יוני, את אופיו ואת מצבי הרוח שלו. ועכשיו- הוא בהחלט לא מתנהג כהרגלו, הוא ממעט בדיבורים ויותר מקשיב לסיפוריי ופחות חולק את אלו ששלו עִמי.

"יוני, הכל בסדר?" עצרתי לרגע מסיפוריי על אחד השיעורים באוניברסיטה, על מעשהו של אחד הסטודנטים, שרון שמו.

"אני?" שאל לתומו.

"כן, אלא מי," חייכתי. הוא נראה מאוד לא מרוכז, אולי עובר עליו משהו.

"אה, איתי," אמר ואז שתק לכמה רגעים. "פחות או יותר, פחות," המשיך, "אני מתלבט."

"בין מה למה?" ניסתי לעזור לו.

"תבין," הוא הזיז את הפלאפון שלו והתקרב אלי מעט.  "אני מתלבט, עכשיו אחרי שנפרדתי מסיגל. יותר נכון, התגרשתי, התגרשנו, זו הייתה החלטה משותפת," הסביר, "טוב, זה לא חשוב. אתה יודע שהייתי חבר שלך (הנהנתי) ואז חזרתי בחזרה לארון, או בעצם נהפכתי להיות סטרייט שוב."

"ועכשיו אתה?" ניסיתי שוב לעזור לו ולגמתי כמה לגימות מהתה הטעים.

"אז זהו, דווקא על זה אני לא מתלבט," ענה, "אני יודע מה המצב שלי עכשיו. אבל אני לא יודע אם עשיתי את הדבר הנכון עם סיגל." והוא הניד את ראשו לשלילה, כמצטער וכאדם מבולבל שבאמת ובתמים לא יודע מה לעשות וקשה לו להחליט.

רציתי להגיד לו שהוא לא יכול לבכות על חלב שנשפך, אבל כמובן שסיגל היא הרבה יותר מחלב, והוא גם לא בוכה. רציתי להגיד לו שזו הייתה החלטה משותפת שלהם, כך שאין לו יותר מדי על מה להצטער, אבל הוא אמר שזה לא חשוב, אז לא אכנס לזה. וכך, ישבתי מולו, כוס התה כבר ריקה, ולא ידעתי מה לענות לו. וקצת הפכתי חסר אונים בדיוק כמוהו, ואפילו קצת מבולבל. מה שכן, אני רוצה לדעת לשם מה הגעתי לכאן, יוני אף פעם לא יזם פגישות בבתי קפה או נפגש עם חבריו ומכרים בעבור חשיפת רגשות או במטרה לקבל "ייעוץ פסיכולוגי" מאותו חבר או מכר. אז אני יודע שאני כן לא כדי לעשות זאת ולכן גם שתקתי, אין לי איך לייעץ לו.

"ואתה מחוץ לארון?"