הפרק הקודם:
התעוררתי מחלום רע בערך בשש וחצי בבוקר, זאת ידעתי לאחר שהסתכלתי על שעון היד שלי שהיה מונח על המגירה הקרובה למיטתי.
אני לא זוכר בדיוק על מה חלמתי, אבל אני יודע בוודאות שאייל היה שם וגם המזכירה שהוא פלרטט איתה. אני גם ראיתי איזו חיה משונה עם שיניים חדות. חלום בהחלט מוזר...
החלטתי לקרוא קצת, אני לא אוהב לחזור לישון אחרי שאני מתעורר מחלומות כאלה כי הם יכולים להופיע שוב, ופתחתי את הספר בעמוד שבו הייתה הסימניה, בעמוד 237. התקדמתי כמה עמודים ופתאום נשבה רוח חזקה מאוד מהחלון שליד המיטה.
הנחתי את הספר הפוך, כדי שלא ייסגר, וקמתי לסגור את החלון. לפתע הבחנתי בשני אנשים לבושים מדים כחולים ושניהם אחזו באקדח, מיד הבנתי שהם שוטרים. זה לא הפריע לי להמשיך לקרוא, אז פתחתי את הספר בשנית וקראתי.
תוך כמה שניות נשמעו דפיקות בדלת, מיהרתי להגיע לדלת כדי שהדפיקות לא יעירו את רותם ואייל. הסתכלתי בעינית של הדלת וראיתי שהשוטרים שראיתי בכניסה לבניין כעת עומדים מאחורי הדלת, והם ודאי מחפשים אותי.
פתחתי את הדלת והם מיד אזקו אותי באזיקים וציוו עלי לרדת למטה.
פרק 18: חקירה במחלק לפשעי טרור
"אני לא מבין מה הולך כאן!" צעקתי אל עבר השוטרים כל הדרך מהמעלית לניידת, בעוד שלפני זה שתקתי כי כנראה הייתי כל-כך המום שלא יכולתי להוציא שום מילה מפי.
"כל מה שתגיד..." התחיל השוטר להגיד אבל אני כבר ממש לא זוכר את ההמשך או מה קרה עד שהגעתי לחדר החקירות- התעלפתי. רק כשהשפריצו עליי מים התעוררתי והצטערתי שאני כבר בחדר החקירות, ושלא התעוררתי לפני כן, וכך הייתי גורם להם להבין שאני לא הפושע אותו הם מחפשים, אלא עד ראייה שכבר תוחקר אתמול, והייתי מוחזר לביתי בשלום.
מולי עמדה אישה במדי משטרה. היא הייתה מאוד יפה אם כי פניה מעט הפחידו אותי, וזה הגיוני כי מתוקף תפקידה כחוקרת, היא צריכה להפחיד. היא התקרבה אליי ובחנה אותי, ויכולתי לראות שעל התג היה כתוב את שמה: 'ליאור עזריאלי', ומתחתיו היה רשום את תפקידה: 'חוקרת ראשית, המחלק לפשעי טרור'.
הסתכלתי על ידיי- הן עדיין היו כבולות באזיקים, וביקשתי שישחררו אותם.
היא הנהנה בראשה ושוטר אחד ניגש ושחרר אותם. מתחתי את ידיי והרגשתי תחושת חופש כציפור ששוחררה מכלוב, אם כי קטנה מאוד שכן תחושת המתח מילאה את כל גופי וגם מי ירגיש חופשי כדרור כשהוא כלוא בחדר חקירות?
שוב הגעתי למקום הזה, אני לא מאמין איך זה קרה. הגיע הזמן שייתנו לי כמה הסברים, לא יכול להיות שכך הורסים חיי אדם, הגיע הזמן להתעשת, אמרתי לעצמי. עודדתי את עצמי לקום וכבר התרוממתי אבל היא מיד סימנה לי בקשיחות לשבת.
כנראה שהחליפו לי את השוטרים-בלשים מאתמול, כי הבינו שהם שאלו שאלות לא רלוונטיות שממש אין צורך בהם. הגיע הזמן לפטר אותם, יש קיצוצים במשק.
"אתה יודע למה אתה כאן? למה נגררת מביתך באמצע הבוקר?" שאלה אותי עזריאלי אחרי כמה דקות שתיקה.
"זה לא אמצע הבוקר," התחלתי לומר כי השעה הייתה 7 ומשהו בבוקר כשהתעוררתי, אבל היא קטעה אותי, מה שכבר קרה לי אתמול, ודרשה שאענה לשאלתה.
"לא," עניתי את האמת והחלטתי שכמו אתמול אשאר רק עם האמת ולא אשקר כי לשקר אין רגליים, בייחוד לא בתחנת משטרה.
"לא," חזרתי על תשובתי כשראיתי שהיא לא מגיבה, והוספתי, "אני לא יודע למה נקראתי לחזור במקום לישון עוד חצי שעה ואז לקום.." שתקתי, לא כי היא קטעה אותי, אלא כי הרגשתי שמעט התחצפתי, אולי זו הייתה הרגשה פנימית ואולי בעקבות מבטה הנוזף, אבל בכל אופן- העדפתי לשתוק.
היא סימנה לשוטר שעמד ליד הדלת לצאת והוא הנהן קלות ויצא בשקט מהחדר.
בשניות האלו הסתכלתי לצד הימני וראיתי שהקיר דומה למראה שרואים בסרטים.
התחלתי להרגיש כאילו עליתי בדרגה, כאילו קיבלתי קידום בפשעים שלא עשיתי- חוקרת ראשית, שוטר שמצווה לעשות כל דבר שחוקרת ראשית עזריאלי תגיד לו כמו כלב שרץ להביא את הכדור שזרק בעליו, ומראה.
"אתמול," סיפרה לי, "אחרי שאתה וחברך אייל הלכתם מתחנת המשטרה, הוסיפו להיחקר גם שלושה קשישים וארבעה צעירים. כולם נכחו במלתחות בזמן ששהית שם עם חברך."
שמתי את רגלי האחת על השנייה והתחלתי לחשוש, כי לא ידעתי מה הקשישים והחבר'ה הצעירים ראו אבל הנחתי שהם ראו מספיק כדי לגרום לי לחזור לחקירה נוספת.
"אני רואה שאתה מתרווח לך," אמרה עזריאלי כשהבחינה כשרגליי אחת על השנייה.
מיד החזרתי את רגליי למצב הקודם, מעט מובך.
היא התיישבה בכיסא המתכת מולי והמשיכה לספר לי לשם מה הגעתי לכאן, באותו טון מאיים ומבט מפחיד שהיו לה עוד כשנכנסתי לחדר החקירות.
"הם העידו שאתה הכנסת את השקית החומה שבה הסתתר הסכין ללוקר. אחד מהעדים הוסיף ואמר שאתה גם הכנסת את הסכין לכיסך והוא אפילו ציין באיזה צד היה הכיס," המשיכה. "גם העובדה שפתחת את הלוקר יחד עם חברך אייל, הוצגה בפני העדים וכולם אמרו שהם ראו אותך עושה זאת."
"ועל זה אתם מסתמכים?" הרשתי לעצמי לשאול כשהיא סיימה לבסוף.
"לא רק על זה, אדוני," הרגשתי בקולה זלזול ולעג, "אלא גם על טביעות אצבע. אתה יודע מהי טביעת אצבע?"
הנהנתי, מי לא יודע מהי טביעת אצבע.
"הלכו להם אנשי המחלקה וטיילו," הוסיפה לדבר בלעג גדול, "והם טיילו בכל המקומות שבהם יכולת להימצא בקאנטרי. אתה והפושעים, והחוטפים, קרא להם כרצונך." היא השירה מבט לעברי ושמה את ידיה על השולחן וקרבה אלי מאוד עד שכמעט יכולנו להתנשק, אם רק הייתי מזיז את ראשי קדימה.
מבטיה הפחידו אותי, בעיקר עיניה הכחולות היפות שנדמו לעיני ערפד שמסתער על טרפו אט-אט ובכוונתו להכניע אותו ולא בעזרת שיניו אלא בעזרת מילותיו "היפות". התחלתי לרעוד, כמו שקורה לי אצל רופא שיניים, והרגשתי את הלחץ מבעבע בגופי. התכווצתי מעט בכיסאי והרחקתי אותו לאחור.
וכתגובה להרחקתי, היא קירבה את כיסאה שלה. ושוב התרחקתי מעט- והיא קירבה את שלה. וכך משְנוּ שנינו- אני אחורה, בורח מפניה, והיא קדימה מתקרבת לעברי- כמו בריקוד ולס לא מוצלח.
אחרי כמה שניות כאלו היא הרימה את כיסאה והניחה אותו מולי, היא התיישבה ובעזרת שתי רגליה קירבה את כסאי והצמידה אותו לכיסאה. וכך גרמה לי להתיישב מולה בלי יכולת לעשות תנועה מיותרת וגם לא הכרחית. שילבתי את ידיי וחיכיתי שתמשיך לספר לי על טיול אנשי המחלקה.
שתיקה ארוכה הופרה על ידה כשאמרה לבסוף, "זהו, אדוני, נגמרו המשחקים. ובשל העצבים שלך שהצלחת להעביר אליי, אקצר במילים ואגיד שמצאנו טביעות אצבע שלך על השקית החומה ועל הסכין."
אם עזריאלי לא הייתה אלא מראה, הייתי ודאי רואה שפניו החווירו כי כעת התברר לי על שעשיתי כשהחלטתי לפתוח את לוקר מספר 48. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, חשבתי, וכעת הסקרנות תאסור את השחיין...
"אנחנו נמשיך בחקירתנו ומחר בשעה ארבע בדיוק יגיעו אליך שוטרים לקחת את המכנס, או בגד הים, שלבשת באותו היום בבריכה."
"וזאת מפני?" שאלתי.
"וזאת מפני שקבעתי," ענתה בכעס.
"אתה משוחרר בעקבות חוסר ראיות," אמרה והוסיפה בחיוך ערמומי, "נכון לעכשיו."
"אבל אני מציעה לך להתחיל לחשוב על כל מה שאתה יודע שיכול לעזור לך ולי בחקירה הזו."
"אני לא יודע כלום," אמרתי בתמימות.
"עם הגישה הזו לא תגיע רחוק," ענתה וקמה מכיסאה. היא פתחה את הדלת כרומזת לי לצאת החוצה.
קמתי מכיסאי במהרה, כולי מתפלא שהחקירה כבר נסתיימה ושלא הוזמנתי לחקירה נוספת, במקרה הטוב, ושלא הוטל עליי עונש מאסר בית, במקרה הרע.
אבל אין לי סיבה להתלונן על כך, כמובן. אז הזדרזתי לצאת מהדלת ואף נשכתי את שפתיי כדי שלא אשאל אותה שאלה שאולי תיראה לה מעט חצופה אם כי היא באמת עניינית- "מתי החקירה הבאה שלי?".
יצאתי מהדלת וטרקתי אותה מאחוריי.
פתאום נשמעה אנחת כאב; הבנתי שטריקת הדלת הייתה מיותרת, שכן זו התנגשה בחוקרת ראשית עזריאלי. ניגשתי לעזור לה והיא סימנה לי בראשה שהיא לא צריכה עזרה ונעזרה, שוב, ברגליה ופתחה את הדלת הטרוקה וסימנה לי לצאת.
אישה חזקה, מפחידה ומיוחדת במינה היא גברת עזריאלי.
רק כשהגעתי לקומת הקרקע נזכרתי שאין לי רכב, שכן הגעתי באמצעות השוטרים, אז התקדמתי לרחוב ראשי והרמתי את אצבעי כדי שתגיע מונית.
אחרי המתנה ארוכה (אני מניח שזו לא שעת העבודה המועדפת על נהגי המוניות), הגיעה מונית ונהג מונית חביב בעל שפם שלבש חולצה כחולה מכופתרת ישב בקדמתה.
התקדמתי לחלון המונית ואמרתי לו את יעדי, הוא הנהן ונכנסתי למונית וישבתי לידו.
לא כמו שנהגי מוניות אוהבים לעשות עם נוסעיהם, וזה כמובן לדבר, הנהג שישב בכיסא שלידי לא דיבר אלא נהג ומיהר להביא אותי ליעדי.
שמחתי על כך שנהג מוניות שקט ומדופלם מסיע אותי ולא איזה נהג שקם על צד שמאל ושהוא רוצה לקטר בפניי על הבעיות עם האישה או על המשבר הכלכלי או אפילו על שחיתות בצמרת הממשלתית.
הכנסתי את ידיי לכיסי והיה שם חתיכת טישו שודאי נמצא שם מהפעם האחרונה שלבשתי את המכנס. זרקתי אותו לפח ולפתע ראיתי בפח חתיכות נייר קרועות. על אחת מהן היה כתוב "שקית" ועל אחרת ראיתי את האותיות ס' וי'.
בלי כל מחשבה ובמאיית השנייה הוצאתי כמה חתיכות ודחפתי אותן לכיסי הימני, שהיה רחוק מהנהג.
הגעתי ליעדי, שילמתי ויצאתי מהמונית בלי להסתכל אם המונית התרחקה. התקדמתי לספסל רחוב וחיברתי את חתיכות הנייר שלקחתי, כמו ילד שמרכיב תצרף. וכמו ילד שמרכיב תצרף ושאחיו הקטן איבד כמה מהחלקים- גם אני לא הצלחתי להשלימו. אבל כן ראיתי שהחתיכות כולן, לפחות אלו שהיו ברשותי, שייכים לדף אחד שכותרתו היא "רשימת ציוד" ואחד מהחפצים בה היה "שקית חומה".
גם אדם פחות אינטליגנט ממני יכול היה להסיק שיש להן קשר לחטיפה. אז התחלתי לשנן את מספר המונית ומספר הרכב כדי שאוכל לספר אותו למשטרה ולעזור להתקדמות החקירה.
הכנסתי את כל החתיכות לכיסי ופתאום הרגשתי שמישהו נוגע בכתפי, "סליחה?" הוא שאל. הסתובבתי לעברו וראיתי שהאדם הזה הוא נהג המונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
