בדרכי הביתה צלצל הפלאפון, שהיה בכיס מכנסיי, לא מעט פעמים. בכולן הופיע על הצג שמו של יוני ולכולן לא עניתי אלא המשכתי ללכת לדרכי.
בסופו של דבר, אחרי הליכה ארוכה של כעשרים-עשרים וחמש דקות, הגעתי לביתי. פתחתי את הדלת, ומיד נעלתי אותה והדלקתי את האור בסלון. בלי להאריך בפעולות ובכך לבזבז זמן, הלכתי לחדר האמבטיה. צחצחתי שיניים והלכתי לחדרי על-מנת להחליף לפיג'מה. אחר-כך, נכנסתי למיטה. וידאתי שהחלון בחדרי סגור כדי שלא תיכנס רוח קרה מבחוץ, זאת אחרי ששמעתי את התחזית לימים הקרובים: צפוי מזג אוויר קריר מאוד, אבל אחריו צפויים שרב ואובך.
לא יכולתי להירדם. ובתנוחה שראשי על הכר ויד אחת לידו, שנייה לצד הגוף, רגליי ישרות ועיניי עצומות נשארתי עשר דקות, עשרים דקות ואפילו חצי שעה. באותו הזמן הגה לא נשמע מהדירות השכנות, יללות חתולים גם-כן לא נשמעו ושום רוח לא נשבה בחוץ. שקט כמו בצפירה בטקסי יום השואה ויום הזיכרון, שקט כמו בהשבעת הכנסת- כזה שקט שרר בחוץ ובביתי.
אך לא במחשבותיי. מחשבותיי היו הדבר היחידי ששמעתי. את ראשי הן ניכרו כגוזלים המלקטים פיסות לחם שנזרקו להן מילדה קטנה בכיכר רבין; את ראשי הן הציפו כברז פתוח ששכחו לסגור ושהציף את הדירה כולה.
הרגשתי שראשי מתפוצץ, שאני לא יכול לשאת את כל המחשבות האלו.
הרגשתי בלבול ותוהו ובוהו מוחלט בתוך ראשי, בתוך מוחי, ברגשותיי.
הנשיקה של יוני הפריעה לי מאוד באותו הרגע, ולכן גם הלכתי, והיא עדיין מפריעה לי. אני בטוח שהיא תמשיך להפריע, להציק ולנדנד לי כילד שרוצה סוכריה מאמו, ורוצה אותה "עכשיו!".
לא יכולתי לתאר את הרגשתי לאיש, גם אם רציתי לעשות זאת. לא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש. הייתי מאוד מאוכזב מיוני, לא מתאים לו לגשת ולנשק אנשים ועוד בכזו חוצפנות. הוא לא הכיר את אייל וזה ממש לא היה לעניין. אני בטוח שאייל הובך מאוד ושרותם עוד תטיף לי על כך כשיחזרו השניים מהבילוי.
מלבד שידעתי שנשיקתו של יוני לאייל תמשיך להפריע לי, ידעתי דבר נוסף: ידעתי שיוני ואני סיימנו. כלומר, יוני ואני כבר לא נחזור להיות זוג.
הוא השתנה, הוא בהחלט השתנה. כבר ראיתי סימנים לכך בבית הקפה של פלורה, כשהוא דיבר על הגירושים ללא הפסקה, ועל רצונו לחזור אליי בלי לחשוב אילו השלכות יש לבקשתו- ספק דרישתו- זו עליי. ועכשיו הוא נישק את אייל. אני מנחש שהגירושים השפיעו עליו, זה לא פשוט להתגרש מאישתך ובטח שלא מאישתך הראשונה, אישה שהוא ודאי מאוד אהב.
אבל זה לא תירוץ ואני לא צריך לרחם עליו, החלטתי באחת. אני אמצא לי חבר טוב אחר, ויוני יישאר כידיד קרוב בחברות שידעה עליות ומורדות.
אחרי זמן מה נוסף הרגשתי שראשי מעט מתרוקן ושמחשבותיי מסתדרות ונרדמתי.
קמתי לבוקר חדש והחלטתי שאם אייל ורותם, יישאלו אותי על ה"תקרית" של ליל אמש, אגיד להם שאני לא רוצה לשוחח על כך, ואני מקווה שהם יעזבו אותי לנפשי.
ë
בסביבות הערב, אחרי שאייל חזר מעבודתו ואחרי שרותם חזרה מקניות, שניהם, כל אחד תקיף יותר מהשני, שאלו אותי "מה היה?" ו"למה הלכת?".
למזלי, דפיקה בדלת הצילה אותי מנתינת תשובות לאף שאלה חודרנית וקטעה את השיחה עוד בטרם התחילה.
ניגשתי לפתוח את הדלת.
זוג השכנים הטובים והקשישים שפעם גרו לידנו, יעקב ושמחה, עמדו בפתח.
רותם קרבה אליהם וקראה בצהלה כאילו זה עתה התוודע לה שהם חיים, לאחר שחשבה ההפך, "יעקב! שמחה!" היא נישקה אותם על הלחיים שלהם, מה שהזכיר לי את הנשיקה מאמש.
"מה שלומכם? איך אתם מרגישים? אתם נראים נהדר, צעירים מתמיד," הרעיפה רותם במחמאות, וגם בשאלות...
אחר-כך, אני אמרתי להם שלום ואייל, שלא הכירם, אחרי.
"שבו, שבו. תרגישו כמו בבית השני שלכם, כי הראשון נמצא ליד," התלוצצה.
נדמה היה שיעקב לא שומע אותה טוב כי הוא לא ניגש לשבת.
"תשב, יעקב," אמרה לו בטון גבוה אישתו ומשכה בידו בעדינות. ואז הוא הנהן במהירות והתיישב לידה.
"תרצו לשתות משהו? תה? קפה? יש לנו תה צמחים נהדר! זה קמומיל, מכירים?" סיפרה רותם על תפריט הבית ונדמה היה שעוד רגע היא תחלק להם תפריטים שעליהם כתוב, "המסעדה של ארו"ר- אייל, רותם ורועי." בעצם, ארור זה לא כזה טוב, הרי זה ארור! צריך לקרוא לה, "עליזות (ע"ר)," או "נשיקה בשחקים."
"חומוס, חומוס פול, חומוס פול גרגרים, שישליק כבש, שיפודי כבש," המשיך אייל בהומור שחשב כמוני על "תפריט הבית". שנינו צחקנו בעוד ששלושתם כלל לא הבינו אותם והסתכלו עלינו כאילו אינם יודעים באיזו שפה אנו מדברים.
התיישבתי על הספה ליד אייל. רותם על אחרת, קרובה יותר ליעקב ולשמחה.
"לא, תודה," שמחה לא רצתה דבר מהתפריט. "רק הגענו לדירה הישנה," הסבירה." עשינו את כל הדרך מקריית מוצקין לתל-אביב כדי לסגור כמה עניינים כספיים עם אלו שהשכרנו להם את הדירה."
כל אותה העת ששמחה דיברה יעקב שתק.
"ונכנסו להגיד שלום," המשיכה וחייכה. חייכנו גם.
אייל שאל את יעקב, "מה קורה?"
"אני לא הורה, אני סבא," השיב יעקב שלא שמע טוב.
אז הוא פנה לשמחה, "מה שלומו?"
"שלמה לא כאן," ענה יעקב שחשב שדיברו אליו.
"לא שלמה, שאלתי 'מה שלומו'.." ניסה אייל להסבירו, אך שמחה ענתה לו שיעקב נפל במדרגות.
"אוי ואבוי," קראה רותם. "אני רואה שהוא בסדר," אמרה.
"כן, כן, הוא השתקם. כתוצאה מהנפילה הוא החליק ואוזנו נקרעה." הסבירה והצביעה על סימני תפירה שנראו בבירור על אוזניו.
"גם היה לו זעזוע מוח קטן, שממנו הוא עדיין משתקם," פירטה.
"אוי," אמרה רותם שהזדהתה עם מצבו ועם שעבר עליו. "אני מצטערת לשמוע."
"אין דבר, יקירתי," היא קירבה את ידה והניחה אותה על ידיה של רותם.
היא הסתכלה אל שלושתנו ושאלה "ומה שלומכם? מה חדש?"
"שלומנו נהדר," ענתה רותם והסתכלה אלינו כדי לאשר ולוודא שזה אכן שלומנו.
"כן, כן," הנדתי במריצות בראשי ואייל חייך לעברה ושתק. אני מניח שהוא פשוט לא הכיר אותה ולכן לא הרגיש קשור לשיחה ושתק.
"רועי נחקר במש.." רותם התחילה לומר אך אני מיד גברתי על קולה באומרי, "רותם קיבלה קידום!"
רותם הבינה מדוע קטעתי אותה ומיד אמרה בהומור, "כן. עכשיו אני עובדת עם החיות האמיתיות."
שמחה שלא הבינה את הבדיחה, לבשה פרצוף מבולבל על פניה. אז רותם הסבירה לה שהאנשים הם בעצם החיות ולא בעלי החיים שעומדות לאימוץ.
אחר-כך היא הנהנה חיוך גדול וצחקה בצחוק חביב.
תוך דקות ספורות שמחה ויעקב, שגם שתק לאורך כל השיחה, הלכו לדרכם.
שמענו את דפיקתם על גב הדלת של הדירה השכנה שכרגע גרים בה זוג חברים.
אחרי שהם הלכו, כל אחד הלך לעיסוקיו: רותם לחדרה, היא הביאה תיק עם המון דפים מעבודתה; אייל הלך למטבח לרחוץ כלים; ואני הלכתי לצפות בטלוויזיה.
גשם נשמע בחוץ, מלווה ברעמים ובברקים.
צלצול טלפון הפריע לי בצפייה בסדרה אהובה טלוויזיה, בדיוק כשהרופא הראשי בסדרה לקח את סכין המנתחים ודקר את החולה שפניו סגולים מזה כמה ימים, ואפו גדל למימדים עצומים בעקבות אלרגיה לגרעיני חמניה. עוד שניה יושפרץ דם מהכליה שלו, ובדיוק את הקטע הזה לא אראה.
כבר שהרמתי את הטלפון הבנתי שזה יוני. כמו-כן, הבנתי שהוא התקשר לטלפון בדירה ולא לפלאפון שלי, כי לא עניתי לו בפלאפון. הוא לא מתייאש...
מיד החלטתי שהשיחה תהייה קצרה ואגיד ליוני כבר בתחילתה שאני מעוניין להפסיק את הקשר בינינו.
"מה שלומך?" הוא שאל וניסה להישמע מאוד נחמד וסימפטי.
"טוב," עניתי בקצרה.
"מה היה אתמול בפאב?" שאל כאילו הוא לא יודע מה באמת קרה.
"דיברנו, צחקנו, שתינו. זה מה שהיה, לא?" היתממתי.
"כן," הוא אמר ושתק. אחרי כמה שניות, הוסיף שהיה כיף.
"כן, היה כיף," הסכמתי והרגשתי שהשיחה לא מתקדמת ואף מיותרת, שכן הרופאים בדרך לניתוח נוסף.
"מה אתה עושה?" שאל.
"רואה איך מנתחים אדם סגול," עניתי והצחקתי את עצמי.
"אה, חייזר?" הוא התעניין, אבל זאת כמובן כדי להעביר את התקרית בפאב, שהוא ודאי חושב שאיננה אלא נימוס אלמנטרי.
"לא, הוא אדם שפניו סגולים," עניתי והמשכתי להסתכל על המרקע. "ועכשיו הוא גם מלא בדם: ידיו, רגליו, ברכיו..." המשכתי עוד ועוד, כי ידעתי שיוני לא אוהב לשמוע דברים כאלה הקשורים בדם ובניתוחים. הצלחתי בתרגילי ויוני מיהר להחזיר את הנושא לנושא הקודם. כך גרמתי לו להגיע לסיבה שעבורה הוא התקשר.
"אתה יודע שמה שהיה אתמול זה רק מעשה נימוסי?" שאל כשבקולו נשמעות עוד חתיכות של תמימות מהבייגלה שאכל אמש.
"כך צריך להיות בעולם כולו," המשיך. "אנשים צריכים לקום, לחבק ולנשק את מי שהם פוגשים." הוא ניסה לתרץ את מעשו, וכאן הבנתי שגם חתיכות השקר שאכל מהזיתים עדיין נמצאות אצלו.
"כך אתה חושב. אבל אני- אני לא חושב כמוך."
"אז אולי נפתור את זה?" הוא נשמע מתחסד והתחיל להתחנף, "אתה חבר נהדר, אדם מופלא. זה באמת היה שום דבר."
"מה עשית אחרי שהלכתי אתמול?" שאלתי כדי לראות עד כמה הוא מצטער על מעשו, אם בכלל.
"יצאתי וקראת.."
"ואחר-כך? קטעתיו.
"אממ, אני," הוא מילמל. "נשארתי בפאב, קצת..אממ, קצת זמן."
"שתית, נהנית?"
"כן, אני מניח," אמר שוב בתמימות.
"ואז הלכת בחזרה לדירתך?"
"כן, נסעתי בחזרה. לאן אתה חותר?" הוא שאל.
"אני לא חותר לשום מקום," אמרתי והחלטתי לסיים את השיחה, לאור תשובותיו האחרונות שהכעיסו אותי עד מאוד. "אני חוזר לצפות בטלוויזיה. שלום," אמרתי והחזרתי את הטלפון למקומו.
כבר לא הייתי מרוכז די כדי לצפות בסדרה, לא יכולתי להתעלם משקריו הכה ברורים, בייחוד לאור העובדה שאני יודע מאייל מה קרה עם יוני לאחר עזיבתי.
פתאום, רותם יצאה מהחדר שלה בוכייה. אייל שמע זאת ומיד הסתכל עליה ושאל אותה אם קרה משהו. היא הנידה בראשה. עם הסתובבותו אל הכלים חזרה, היא סימנה לי בידה לגשת אליה.
גם מפני שכבר לא הייתי מרוכז לצפות בסדרה, ובעיקר מפני שהיא בכתה, ניגשתי אליה בשקט-בשקט. צעדתי על קצות אצבעותיי.
נכנסתי לחדר והיא סימנה לי לסגור הדלת.
סגרתי והיא חיבקה אותי חיבוק גדול ולחשה לי באוזן: "המצב מחמיר."
סקר: מה יהיה במדינת ישראל ביום העצמאות ה-70? תנסו להיות ריאליסטיים, מציאותיים.
א'- שלום עם סוריה ולבנון.
ב'- מלחמת עולם שלישית.
ג'- לא יהיו מים לשתייה בעקבות בצורות ממושכות.
ד'- גלעד שליט יחזור לביתו.
ה'- גלעד שליט יחזור אבל חיילים אחרים ייחטפו.
ו'- רעיון אחר.
שבוע טוב,
ויום עצמאות 61 שמח למדינת ישראל ולכם! 
תומר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
