שלושה בדירה אחת

תיהנו! תתרגשו! ותגיבו

נשיקה על שתי הלחיים, אחת עבור כל לחי, לדודה סימה שבאה מאשקלון. לחיצת יד חמה עם בעלה רמי. אחר-כך נפנוף שלום לחברים הקרובים-רחוקים שהגיעו מכפר סבא ומנתניה, לאלון ולדני, לשמחה אשתו ולסיגל הגרושה עם הילד.

חיבוק קל לחבר הכי טוב של רני, איציק שמו, וגם טפיחה חזקה ומעודדת על השכם.

רותם, אחיה ואמה המשיכו לומר שלום כל העת לכל מי שהגיע לחלוק כבוד אחרון למשה, כעת על תקן מנוח. משה, שעד לפני כמה שעות חי ונשם, יכול היה לדבר ולאכול, לצחוק כשצריך ובעיקר לבכות, אבל גם זה- רק כשצריך. אביה של משה, רוחמה, הלא היא סבתא של רותם, נמצאת ליד השלושה וגם היא מחבקת ומנשקת את כולם, את המוכרים יותר ואת המוכרים פחות אם בכלל. חיוכים עולים מהארבעה למראה בעל ואישה, דני וזוהר, מי שהיו פעם חברים קרובים של המשפחה. רותם סיפרה לי המון עליהם. כשהיא ורני היו ילדים, הלכו לביתם של זוהר ודני. בית גדול היה להם במושב ליד נתניה. רני ורותם שיחקו עם הילדים שלהם, שתמיד היו מאוד חברותיים. בזמן שהם נהנו זה מחברתו של האחר, המבוגרים שתו כוסות קפה ותה ודיברו בקולי קולות על "עניינים של מבוגרים", כך קראה לזה רותם. אך השנים עברו חלפו להן, וכל אחד פנה לדרכו שלו, ומזה שנים רבות לא ראו רותם ורני את הילדים שגדלו ואמם את דני וזוהר שהזדקנו בחן.

היו שם גם לחיצות יד עבורי, בעיקר מחבריה של רותם, אותם אני מכיר והם אותי, ומקרובי משפחה קרובים שמכירים אותי כידיד טוב שלה שנים רבות. חבריה הטובים עוד יותר אמרו שלום לאייל. הם מכירים אותו כחבר של רותם וכבן אדם נהדר וחברמן.

אילולא התפאורה: שלט חשמלי גדול, רקעו שחור, ועליו מרצדות אותיות, צבען אדום, שמציינות את שם המנוח ובאיזו שעה ייכנסו קרובי משפחתו, חבריו ומכריו לחלוק לו כבוד אחרון ולשאת הספד לסיכום תפארת חייו; ועצי אורן ארוכים, בעלי מחטים דוקרים מצד אחד, שבירים מצד שני, ושער מתכת גדול ועליו שעות פתיחה.

אילולא הלבוש השחור, הקודר והמרמז רעות, כמו שרותם נוהגת לומר, של רוב האנשים. הזכרים שביניהם לובשים כיפות, הנשים המבוגרות חלקן עוטים מטפחות. ואילולא השחקנים מכל הגילאים: טף ונוער, מבוגרים יותר ופחות, קשישים וכאלו שהגיעו לערוב חייהם, שרק מי שבעל קשר למאורע, עבר האודישן. לכולם הבעת פנים אחת: כולם בוכים. ומי שטרם בוכה, ודאי יחל בקרוב, עת הגעתו לבור הפעור. ותמיד ישנם האנשים שבוחרים שלא לבכות, שלא יכולים לבכות ברבים, אפילו במעמד שכזה, והם בוכים בביתם, לאחר שהכל נגמר כשהמציאות של האובדן מכה בהם בשנית.

אילולא המוסיקה השקטה מלאת קולות הבכי שנשמעים לעתים כיללות ורצופת נשיקות שמשאירות סימן שפתיים בצבע אדום. בעיקר, עמוסה היא בהרהורים בלתי נשמעים למוחם של אחרים אלא רק למהרהר ולאלוהיו. הרהורים כמו "מה נעשה מעכשיו? החיים לעולם לא יהיו אותו הדבר. כיצד נמשיך לחיות? הרי חייבים להמשיך הלאה, אבל זה בלתי אפשרי..."

אילולא כל זאת, הייתי משער שאין אני נמצא אלא באולם אירועים בחיק הטבע. ושהמאורע איננו הלוויה, חס וחלילה, אלא חתונה של שני חבריי הטובים.

"יער האורנים", הייתי קורא לאולם האירועים. ובו כולם לבושים יפה, עונדים תכשיטים נוצצים, לכבוד הזוג המתחתן. במקרה כזה השלט החשמלי עם האותיות האדומות מטרתו לעזור לאורחים להגיע לשולחנם. משפחת רבינוביץ' לשולחן 18, כך כתוב בשלט, ומשפחת עמיר לשולחן 4, ליד הרמקולים.

כל אורח שנכנס בשער לוחץ ידיים ונושק לאמא המאושרת, וכמובן גם מנשק את הזוג המיועד. היא לבושה שמלה ארוכה ונראית יפהפייה כמלכת יופי, והוא לבוש במכנס זמש ארוך ומהודר בחולצה מכופתרת בהירה, מה שגורם לו להיראות כטייס, כזה שרואים בסרטים. יחד, השניים שעד עתה נקראו "בני זוג", עתידים להיקרא בעוד מספר דקות "חתן וכלה".

הרב, גם הוא לובש שחור מכף רגל ועד אחרי ראש, יקרא לכלה "רותם בת משה", וכולם לרגע יצטערו שמשה לא יכול היה להשתתף באירוע המשמח הזה. "חבל שהוא לא איתנו," יחשבו הכל. אחר-כך, יעלה ויבוא החתן, אייל בן רפאל.

הוא ימשיך לדבר ויאמר עוד כמה דברים הלכתיים הרשומים בספר שלצדו, כאלו שחובה להגיד וגם תמיד נחמד לשמוע. לבסוף, לאחר שהחתן ידרוך על הכוס העטופה בנייר הכסף, תבוא הנשיקה גדולה.  מחיאות כפיים ותשואות מכל עבר.

למשמע הכרוז, יקומו כל האורחים מכיסאותיהם ויתקדמו באיטיות, נזהרים שלא לדחוף, אל עבר הרחבה. הם ימשיכו ללכת לאיטם ובסבלנות, כי מי רוצה להיות הכי קרוב לבור הפעור, הלא הוא עמדת התקליטן הנודניק.

אחרי קריאת ההספדים באולם הקטן והדחוק באנשים, הרבה קרובים ומכרים  הגיעו להלווית משה, התקדמנו כולנו בטור רחב וארוך, כשרותם ומשפחתה בראש, ואני אי-שם באמצעו, אל עבר הבור המיועד. הבור שעתה ייקרא קבר, ובעוד כחודש ימים מצבה תונח בקצהו. אז, הוא כבר לא ייראה יוצא דופן, כבר לא תהיה זו פיסת אדמה בולטת, כאילו בנתה אותה חפרפרת, אלא קבר ככלל הקברים שבבית הקברות כאן. כאן, בקריית-שאול.

התקדמנו, כל הנשים והגברים בשחור, כל מחזיקי הפרחים למיניהם שעתידים להניחם, בעוד רגע, על תלולית האדמה, לאחר שיתמלא הבור אדמה ויסגר מכל צדדיו. פרחים בכל מיני צבעים היו שם: אדום וסגול, צהוב וכחול ואפילו אפור-לבנבן. הפרחים הזכירו לי פרחים שרותם קנתה לפני כמה חודשים.

ë

אני זוכר שהיא הביאה אותם לבית, ומאוד שמחתי על הרעיון. כשרק הכרנו, נהגנו לקנות זר פרחים מדי שישי, כל אחד בתורו. שבוע אחד היא קנתה ובשבוע שלאחריו קניתי אני.

מזל טוב לטבעת "כתיבה- זה בנשמתי". החבר ה-101 בטבעת הצטרף :) ברכות למצטרף וברכות לטבעת, בניהולי, שגדלה מדי יום. גם אתם מוזמנים להצטרף לטבעת, אם הכתיבה- בּנִשְמתכם. אם אתם אוהבים לכתוב, לקרוא, וכל מה שיוצא בזה.

תומר :-)