יום שבת הגיע. רוח סתוית הזיזה את העלים שעל העצים מחוץ לבית, שדפקו על חלון חדרי. ראיתי דרכו את עץ האלון הגבוה שנטוע היה על פיסת דשא לא גדולה ששימשה כ"חצר הבניין".
העץ הזה, כך סיפרה לי שכנה בשם סיגל כבת 30, שגרה בבניין מאז שהייתה ילדה קטנה. יום אחד היא סיפרה לי שבסוף שנות התשעים, רצו לכרות את העץ כי דיירי הבניין שהיו קרובים אליו טענו שענפיו חודרים ונכנסים דרך החלון ועם כל רוח חזקה הענפים דופקים על חלונותיהם. "אחד השכנים אפילו אמר שהחלון שלו נשבר והוא דורש לכרות את העץ ולקבל תשלום עבור תיקונו מדמי הועד," סיפרה. "אבל אני לא מאמינה לו, אלו סתם שטויות, עובדה שהוא לא קיבל שום תשלום והוא לא התלונן יותר מדי על כך."
"כי שום חלון לא באמת נשבר," אמרתי.
"בדיוק."
היא סיפרה לי שהחל ריב בין השכנים שלא גרו ליד העץ ורצו להשאיר אותו, לבין השכנים שטענו שענפיו מפריעים להם ושצריך לכרות אותו כמה שיותר מוקדם.
"המזל גדול," כך אמרה, "הוא שהיה רוב לשכנים שלא רצו לכרות אותו ולכן העץ נשאר ומאז ועד היום הוא כאן."
"היה הרבה מזל לעץ," אמרתי.
היא חייכה.
"אני בכלל לא מבין אילו בעיות יש בו. להפך, הוא נותן צל, מסתיר מעט מהשמש שהרי בלעדיו קרניה היו חודרות דרך החלון ומחממות את כל החדר."
"וגם מעירות בבוקר," הוסיפה.
"נכון. הוא מייפּה את הבניין וכל מי שנכנס רואה עץ אלון גבוה וגדול עם גזע רחב וענפים ועלים ירוקים. איזו הצעה משונה זה לכרות עץ שלם מפני שהוא מעט מפריע."
"זו באמת שטות גדולה. לך ולרותם הוא לא מפריע?"
"מדי פעם הענפים שלו באמת נוקשים על זגוגית החלון וקשה לישון ברעש כזה, אבל זה לא נורא."
"אתה צודק." היא הגיעה לקומתה, בירכה אותי ב"להתראות" ונכנסה לדירתה.
"להתראות," השבתי בחיוך ועליתי קומה נוספת. יכולתי להמשיך ולדבר איתה עוד זמן רב, היא הייתה אשת שיחה נהדרת וכל שאמרה תמיד ריתק אותי. למרות גילה הצעיר היה לה ידע רב בכל נושא ונראה היה שיש לה תחומי עניין רבים מאוד.
החלטתי לגשת לאייל ולבקש ממנו פעם נוספת סליחה, כי כבר מספר ימים שהוא לא מדבר איתי וזה חורה לי מאוד. מטבעי, קשה לי להיות בריב עם מישהו, למרות שהיו דברים מעולם. זה לא נחמד לדעת שמישהו כועס עליך וזה לא מזיק לבקש סליחה פעם נוספת.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר של רותם ושל אייל. דפקתי על הדלת. רחשים מוזרים בקעו מצדה השני של הדלת, ותוך כמה שניות אייל פתח לי אותה חסר חולצה. אני לובש חולצה ומכנסים ארוכים, והוא... אף פעם לא קר לו.
"כן?" הוא אמר לי בארשת פנים לא נחמדה במיוחד.
"אני יכול לדבר איתך?"
"עוד דקה אני יוצא," הוא סגר את הדלת.
אחרי שהמתנתי מספר דקות על הספה בסלון הוא יצא. ציפיתי שהוא נכנס בחזרה כדי לשים חולצה, אך הוא יצא שוב בלי חולצה. אני לא מתנגד.
המשך בקרוב.
מנויים- שווה להיות מנוי! :
המנויים יקבלו את המשך הפרק לפני כולם, ובנוסף:
המנויים קיבלו 1) מצגת עם קריקטורות של פוליטיקאים,
2) צילומי אוויר יפים
3) וסרטון מתוכנית סאטירה מוכרת
לא חייבים להיות בעלי בלוג כדי להירשם למנויים, כל מה שצריך לעשות זה לרשום את
כתובת הדואר האלקטרוני שלכם בצד ימין של הבלוג, ליד "אודות".
בהמשך הסיפור שכמעט הסתיים:
האם אביה של רותם יבריא? ויכול להיות שהניחוש של רועי הוא הניחוש הנכון- חתונה בדרך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
