שני גלגלים ומעצור

לפני שבוע פורסמה כתבה (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/240/928.html?hp=1&cat=479) של פעילת שמאל מכפר תבור בשם אורית
לבנין-דגני (כמה מתאים שם ממוקף לפעילת שמאל - את שם הנעורים היא זוכרת אך לא
את אבותיה שמהם היא קיבלה אותו), היא כתבה על "כפר סבת" שליד כפר תבור,
שנהרס במלחמת 48. היא כתבה גם על אביגדור ליברמן שגר בנוקדים, ו"מתי בפעם האחרונה נסעתם לשם לטייל? אתם כבר לא
זוכרים. ברור - כי מי נוסע כיום בשטחים פרט למתנחלים?" ובכן, אני לא מתנחל,
ובליל הסדר הייתי בתקוע. עוד אחד היה שם, עוד לפני היות "כפר סבת"
באיזור התבור, הוא עמוס הנביא "אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ". מתי בפעם האחרונה קראתם את ספר עמוס?

(ואגב,
אם השם "סבת" מצלצל מוכר –שבת-, זה משום שהכפר נבנה על שרידים עתיקים המזוהים ככפר שבתאי או כפר שובתי הנזכר
במקורות התלמודיים (בראשית רבה, פה, יג), רק שהגברת מלמעלה שכחה לבדוק.

http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.asp?id=219&mag_id=110.

הנביא עמוס העמיס את נבואתו בהרי יהודה, ונשא אותה
לאנשי ישראל, ואילו אנו העמסנו אופנינו על האוטו בירושלים אשר ביהודה לעבר מכמש
אשר בבנימין, כדי לרכב לתוך ממלכת שומרון. יצאנו לרכב שוב באיזורים שבהם אנחנו כבר לא
זוכרים, אבל הם מתעקשים לספר לנו שלשם אנחנו שייכים. זו הארץ שלא מרפה, לא אנחנו.
לפני הרכיבה, בשיעור פרשת-שבוע על שמיטת קרקעות, יובל, ופאה, למדתי שיהודי לא יכול
להחזיק באדמה כרכוש באופן תמידי, ומכאן שא"י לא בבעלות אף אחד מאיתנו אך היא
עדיין שייכת לנו. ודווקא העם שלנו - הוא העם הקשור ביותר לאדמתו שהיא בכלל לא שלו.
אירוע כמו שיבת ציון לא קרה בהיסטוריה לאף עם אחר. עד כדי כך מוזר הוא הנושא,
שבדיונים שקדמו להצהרת בלפור על הקמת בית לאומי ליהודים - היו שטענו שלא ייתכן
שהיהודים הם לאום משום שהם כה פזורים. מצד אחד מוזר - מצד שני כתוב במפורש בספר
דברים ובנבואות. במפורש, באופן שלא ניתן להתכחש לו אם אתה מבין עברית.
הנה, עמוס דיבר בנושא : וּנְטַעְתִּים,
עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי
לָהֶםאָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וגם יחזקאל, שמחלק נחלות מחדש: וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ, אִישׁ כְּאָחִיו, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי,
לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם; וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת, לָכֶםבְּנַחֲלָה.

הרכיבה הפעם היתה על בסיס כביש אלון, אבל כמו
שלשייק על בסיס חלב ניתן להוסיף שוקולד, ככה גם אנחנו תיבלנו את הכביש. את האוטו
החנינו במעלה מכמשׂ. את יתר הרכיבות בכביש עד היום התחלנו דווקא בכפר אדומים,
וקיצור הטווחים הזה בא כדי לדלג על העלייה הקשה מעין פוואר למכמש (5.2 ק"מ
8.7%, נס-הרים, לשם השוואה 5.6 ק"מ 7.2%, בקיצור, אין השוואה).העלייה למכמש
היא כה קשה עד שהיא נותנת את הטון לכל הרכיבה, ומסנדלת אותנו לרכב מרחקים קצרים
יחסית לאחריה. 13 הק"מ בכל כיוון שעליהם ויתרנו הם הרבה יותר מ-13 ק"מ,
והדילוג בא, כדי שנוכל במקום לרכב רחוק מאי-פעם לכיוון צפון, ועדיין לחזור בזמן
לשבת. 

ההתחלה ממכמש הבטיחה לנו קילומטרים ראשונים של
"גבעות מתגלגלות" עם דגש על "גבעות", שרשרת של טיפוסים בני
3-10 קילומטר עם ירידות תואמות ביניהם, טיפוסים לא תלולים. 7 ק"מ לצומת
רימונים, 25 ק"מ לצומת מעלה אפרים בכביש 458, 19 ק"מ לצומת חמרה בכביש
508, 25 ק"מ לצומת מחולה בכבישים 57 ו-578. סה"כ 76 ק"מ של כביש
שקט-שקט, תדירות מכוניות כמו בכבישים השקטים ביותר של הגולן, כמו בדרך למעלה
עקרבים. כל הדרך במגמת ירידה מגובה 680 מטר לגובה מינוס-מאתיים, עם טיפוסים
עיקריים לצומת רימונים, עין-מוע'ייר, מכורה ובקעות. וירידות גדולות ביניהם
לעין-מרג'מה, מעלה אפרים, נחל תרצה (פארעה),
ונחל מלחה (אל-מליח). זו הייתה הפעם
הראשונה בה רכבנו את החלק הצפוני ביותר של כביש אלון - ממחסום בקעות ועד למחולה.
החלק הזה פחות תלול מהחלקים הדרומיים, ויש בו גם מישור מדומה לפני הירידה לואדי
אל-מליח. הכביש סלול היטב, וניכר שמשקיעים בו יותר מכבישים סואנים יותר בישראל.
תהינו מדוע "רוכב ישראל" עובר בכביש 90 במקום בכביש אלון. מבחינה
תחבורתית הרבה יותר קל לסגור אותו, ולמעשה כלל לא צריך. ממחולה עד מעלה אפרים אין
קשיים מיוחדים, לא עוברים דרך אף יישוב ערבי, הכביש שומם ויפה יותר מכביש הבקעה.
יתרה מזאת - זהו כביש מצויין לאימונים לכל הקבוצות התלאביביות שעושות אינטרוואלים
ופלוטונים וסהרונים ודובשניות.

הרכיבה עד למחולה התנהלה בנוחות, עם רוח שהתחזקה
ככל שהתקדמנו, אבל היתה בגב. לגבי הרכיבה חזרה – נו זה מה יש.

נכנסנו למחולה בשביל מילוי מים והצטיידות במכולת.
הסתבר שלאוריאל יש שם חבר, וכששאלנו מישהו מרחוק אם הוא יודע איפה הוא גר, הסתבר
שזה היה הוא. אחרי שנפלו איש על צוארי אשתו, נכנסנו לביתו לקפה ועוגה, ודיסקסנו את
החיים ואת המסלול. באותו זמן, השמיים הלכו והשחירו, ונשמעו רעמים באופק. החבר אמר
שבבקעה בטח הגשם ידלג, ומקסימם יירדו כמה מ"מ. רצינו להמשיך לרכב בכביש הבקעה
ולטפס חזרה לכביש אלון דרך אוּם זוּקה, או מעלה שי בעברית כדי להרוויח עלייה
מסתורית ותלולה, אבל יום קודם מקורות דיווחו לנו שמתנהל שם אימון צבאי. האופציה
לחזור בעלייה מונוטונית לאורך וואדי אל מליח לא קרצה לנו, וניסינו שוב לברר עם
מקורותינו הצבאיים. שיחק לנו המזל והמטווח הסתיים. לא היה מאושר ממני. יצאנו,
והסתבר שגם לבקעה שיחק המזל, וגשם החל שוטף את הכביש ואותנו, עם רוחות צד חזקות
שדוחפות מהשוליים פנימה. אחרי 8 ק"מ על כביש הבקעה נכנסנו להסתתר בתחנת דלק
"ברוש" שהיתה נטושה. עד מהרה הפסיק הגשם, ומבט חטוף במכ"ם גשם
בסלולרי הראה שהגשם היה חד-פעמי מקומי.



 

מייד עם היציאה מהתחנה זיהינו את הפנייה לאום-זוקה
(5788), יש שלט. העלייה עצמה מתחילה תלול וממשיכה תלול. קבוצת צבאים נסה מפנינו אל
הגבעה ממול. הכביש שומם עם אפס מכוניות. לא אחת בשעה – אפס. כל כך שקט שאני שומע
פססססס ואומר "פנצ'ר" עוד לפני שהוא מורגש. גלגל קדמי, ניחא. מחליפים
פנימית משומשת בפנימית משומשת אחרת. ממשיכים והשיפועים מתגברים. הרוח חזקה וכבר
באה מולנו לעתים. ישנן תעלות כמו בגבעת התחמושת בצד הכביש. הכביש משובש אבל רכיב.
ללא בורות כמו במעלה עקרבים או בסרטבא.

אני עם קסטה 25 מאחור במקום ה-27 שהיה בגלגל
הקודם, ואני מרגיש את זה. גם ה-24 הפך ל-23. רק מ-21 ומטה אני בהילוכים זהים לפעם.
מרגיש בקירות שקשה ומרחוק בספק לגבי עבירותם. פעם היה לי 24 הכי קל, אחכ 25, אחכ
27 ועכשיו רגרסיה ל-25. לא יודע אם הקושי בגלל שאין לי כוח כמו פעם, או בגלל
שהתרגלתי לקסטה הקלה יותר. אני עובר את הקירות בלי בעיה מיוחדת. כנראה זו הרוח
שגורמת לקושי. מגיעים לאנדרטה לזכר שי וייסמן שעל-שמו נקרא המעלה. הוא נהרג
ב-1970. מנקודה זו רואים את הקצה – בסיס נח"ל פלס. הרכיבה עד שם אורכת 7.4
ק"מ בשיפוע 6%. מגובה -200 לגובה 200 פלוס. הקטע הקשה
באמצע אורכו 2 ק"מ בשיפוע 9.2%, כמעט רמת רזיאל (שם יש 7.7 ק"מ 6.6%, עם
2 ק"מ 10%). ועם הרוח זה גם מרגיש כך.

הירידה משם חזרה לכביש אלון היא קצרה ותלולה (2
ק"מ). רוכבים חזרה על כביש אלון (578) 13 ק"מ דרומה לכיוון בקעות, במגמת
עלייה נגד הרוח. הר טמון והר גדיר משקיפים עלינו. הרי הגלבוע נראים מרחוק. מבקעות
הרוח בגבנו ואנחנו יורדים לכביש שמוביל לשכם (57), ואיתו יורדים לבקעה דרך
הג'פתליק (10 ק"מ). טסים. הפעם לא מקבלים שם אבנים. פונים ימינה בכביש הבקעה
(90) לעבר הפסקה שנייה במפגש הבקעה (10 ק"מ). לחם, טחינה, קפה, גלידה. 45
דקות הפסקה, וחוזרים לכביש הבקעה לעוד 13 ק"מ. בתוך הכפר עוג'ה פונים ימינה
בכביש 449 לכיוון ייט"ב. מבקעות ועד כאן הרוח איתנו. עם הפנייה מערבה הרוח
בפנים. חזק בפנים . תעלת המים של העוג'ה יבשה. מקומי שקוטף דוֹמים לבניו מהעץ אומר
שהכל יבש כבר חודשיים. אנחנו מתקנים אותו שחודש והוא נאלץ להסכים. אחרי ייט"ב
פונים ימינה לקילומטרים בודדים של רכיבה דרומה. "צריך לנצל את הזמן הזה
כשהרוח לא בפנים למנוחה לקראת העלייה", אני אומר. מעוג'ה ועד תחילת העלייה
לצומת רימונים יש 7 ק"מ בשיפוע מזערי. מישור מדומה. אבל עם הרוח הקצב שלנו
הוא כמו בעלייה, רק בלי המאמץ. לא מנסים להילחם ברוח כי אין טעם.

מרחוק רואים את העלייה ואת החלק הקשה ביותר שלה
בגובה שנראה בלתי אפשרי. השמש כבר במגמת שקיעה והכביש נראה כמו נחש של כסף
מקטעים-מקטעים כי יש חלקים שמסתירים חלקים אחרים.

אחרי המחסום הצבאי, מגיעים לצומת שבה פנייה שמאלה
מובילה ליריחו, וימינה לרימונים (וחזרה שניה לכביש אלון). הפנייה ימינה היא גם
פנייה מערבה, מול הרוח החזקה, אל העלייה הקשה. עמוס הנביא שוב מדבר: כִּי
הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר
עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ. 

והשם יריחו
– אותיות "רוח יי" בא כאן במקום, תרתי משמע.

כל העלייה פרושה
לפני העיניים עוד לפני שמתחילים אותה. זה גורם לך להרגיש קטן-קטן.

והכביש הוא באמת
נחש של כסף מקטעים-מקטעים. קו לקו צו לצו זעיר שם זעיר שם
– קטן, קטן. זה לא פייר. אנחנו מתחילים לעלות לאט, העלייה אף היא על כביש 449, אך
עכשיו אנחנו על תוואי עתיק שלו – טריק אבו-ג'ורג' – מספר הכביש ההיסטורי הוא כביש
3, הוא היה מחבר את יריחו דרך רמאללה ומשם צמוד ל-443 של היום לבית-סירא ומתחבר
לכביש 3 הנוכחי. משם היה ממשיך עד קיבינימאט, משום כך באיזור לטרון אפשר לראות
מספרים כמו 207 על שלטי המרחק לאורך הכביש. השיפוע בהתחלה מתון יחסית 4%. כשהוא
מתחיל להתרומם – הוא עושה זאת בגדול, תוך פיתולים מרהיבים לאורך מצוק. השדרה הקשה
של העלייה אורכת 5 ק"מ בשיפוע 9.2%. בתוך הקטע הזה 2.5 ק"מ בשיפוע 10%
(יותר מההתחלה של רזיאל), ו-1.2 ק"מ בשיפוע של 12%, כמו בוונטו בפרובאנס. רק
בחרמון העליון המוגבל או בהר עיבל האסור ניתן למצוא מרחקים כאלה בשיפועים יותר קשים. אחרי חמשת הקילומטרים הקשים,
ממשיכים לטפס עוד 3.5 ק"מ בשיפוע 5.8%, כמו הממוצע של בר גיורא. את כל זה
עשינו נגד רוח חזקה, וכמעט ונשברנו. כל-כך רציתי את הקסטה 27 שלי, היו רגעים שכל
דחיפת פדל נעשתה במחשבה. סך כל העלייה הקשה הוא 8.5 ק"מ 7.8%, או 11 ק"מ
בשיפוע 7% מהצומת של יריחו (פירוט לגבי עליות אחרות בנספח).

בעלייה חולפות
על פנינו כמעט רק מכוניות פלסטיניות, וגם הישראליות נהוגות בידי ערבים לרוב. זו
הדרך הראשית שמחברת בין טייבה ליריחו, והיחידה ללא מחסומים. לפני כמה שנים, חלקה
שופץ במימון היפנים (מעניין מדוע יפנים ואמריקאים ואירופים מממנים את הרשות).
כשרוכבים בעלייה הזו, עסוקים בעיקר בלסבול. אם רוצים להנות מהנוף צריך לעצור
להשתין, להנות מזה, ואז להנות מהנוף. והוא אכן משכר. ואז צריך שוב לעלות. בסוף גם
זה נגמר, אחרת לא היה לדבר סוף.

בצומת רימונים
עצרנו לנוח אבל אני חשבתי שהמנוחה מיותרת. בדרך-כלל מצומת רימונים אנו חוזרים עד
כפר אדומים ויש עלייה תלולה מעין פוואר עד לשם וגם ירידה חזקה (אותה עלייה של מעלה
מכמש בכיוון ההפוך שעליה ויתרנו כאמור) ומפחידה במיוחד ביום עם רוחות, אבל היום
האוטו היה במכמש והחזרה דרומה לשם דרך כביש 458 היא ללא עלייה משמעותית וגם יותר
קרובה ב-14 ק"מ מאשר כפר אדומים. אוריאל אמר אז שמזל שהאוטו במכמש, למרות שעל
הפרט הזה חשבתי ימים קודם. לולא זה, לא היינו מסיימים את המסלול בזמן כניסת שבת.

כשחזרנו למכונית
הסתבר לנו שהילדים שהשקיפו עלינו בבוקר מהחלון כשיצאנו, ועכשיו ביקשנו מהם מים,
דאגו לנו כי לא חזרנו וכי עוד מעט שבת. "עוד מעט שבת" זה מוטיב חוזר
ברכיבות האחרונות שלנו שלא ניתן לדעת מתי נסיים אותן, ואם בכלל. בסופו של דבר
חזרנו בזמן, ואפילו אפשר היה לקנות פרחים לאשה. או לשבת. כל אחד והמלכה שלו.

סך כל המסלול –
166 ק"מ עם 3200 מ' עלייה ורוח נגדית בעלייה האחרונה והשנייה בדרגת הקושי שלה
בארץ. צריך לבוא עם כושר למסלול הזה, ויכולת לסבול עליות בלי להתייאש.