| 8/2010
Letters to No One
בבסיס אני עדיין בת 12.
או 15.
או 20.
מי בכלל מבדיל.
בכל פעם שאני נתקלת במשהו שכתבתי פעם, אני מרגישה כאילו הייתי ילדה טיפשית שמחפשת תשומת לב.
שהמחשבה המרכזית שמלווה אותה במהלך הכתיבה, כתיבה יומנית של רגשות וצחצוח שיניים, היא "ומה יחשבו עלי אם אני אגיד את זה ככה?".
well, what do you know. לא הרבה השתנה.
מסכה שמכסה מסכה שמכסה מסכה שמכסה מסכה.
אני לא יודעת איזו שכבה אמיתית עוד נותרה בי.
ואולי אני סתם קשה עם עצמי.
הקטע הוא, וזה בדיוק מה שמעצבן, שלא יודעים.
אף אחד לא יודע מה נורמלי ומה לא, מה נכון ומה לא.
מה רק הוא חושב ומה חושבים כולם.
ואני לא מבינה למה אי-אפשר פשוט לבוא ולהניח הכל על השולחן בכל רגע נתון.
"אני הולכת ברחוב ואני חושבת",
"אני אוכלת צהריים ואני חושבת",
"אני יושבת בשירותים ואני חושבת",
"אנחנו במיטה ואתה מעלי ואני חושבת".
ומצד שני, fuck no, מי בכלל רוצה לדעת.
אני רוצה לדעת את האמת אם היא בשליטתי.
או אם האמת היא שאני יפה.
אבל למה שארצה לדעת אם מישהו חושב שהקול שלי מעצבן?
או שאני הולכת מוזר?
או שהשיניים שלי עקומות?
או שמהזווית הזאת אני נראית בחודש חמישי עם תאומים?
או שאני כלבה, יהירה, מתנשאת, פלצנית, יומרנית, ריקנית, רדודה, צבועה, שקרנית, קולנית, עצבנית, שמנה, מכוערת, מגושמת, פתטית, נדחפת, צועקת? (היי, מי אמר את זה?!).
הלוואי ויכולתי להגיד שאני מנסה להשתפר או להשתנות.
אבל אני מרגישה כל-כך לא יציבה ולא עקבית שאי-אפשר בכלל להתחיל לסמן נקודות לשיפור.
וכל ההתעסקות שלי היא רק בי וכל הזמן.
"אני אני אני אני אני אני אני רגשות רגשות רגשות רגשות רגשות".
שלום גיל ההתבגרות, נחמד שנשארת. כמה אנחנו נהנים ביחד,שנים של צחוק והנאה.
ועדיין מנקרת בי התחושה שאין לי שום דבר להציע. לא באמת.
חוץ משנינות מסנוורת, עיניים כחולות מהפנטות וסטייל מסקרן, that is.
אבל באמת, כשחופרים קצת פנימה, מעבר למעטה הנצנצים שלמדתי לשים על עצמי, מה כבר מוצאים?
אני לא בטוחה שהרבה.
כשאני נמצאת מול מישהו, וכמובן שחובת ההוכחה היא עלי ואני מחוייבת לספק את הבידור והעניין מעצם קיומי (דה), הלחץ להגיד משהו מעניין, מקורי, חדשני הוא עצום.
ואני, אין לי שום דבר מעניין להגיד.
"רק על עצמי לספר ידעתי" או כל ציטוט שחוק אחר שמדבר על כמה מצומצמת ועצובה ראיית העולם שלי.
הקטע המוזר הוא שלא רע לי בכלל.
אפילו טוב לי.
אפילו מאוד, לפרקים.
אז למה לעזאזל אי-אפשר להשתיק את הקול הזה שמזמזם לי ברקע "מה עכשיו?"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
