אני בטוחה שאחרי הכל אני יאבד הרבה קוראות- אני מקווה שרובכן תבינו אותי.
החיים שלי בזמן האחרון לא משגשגים במיוחד- והחלטתי לשם שינוי להתמקד בעצמי בעזרת עצה מחברה טובה שלי.
הסיפור כמובן לא יהיה בדיוק מהחיים שלי, כי אני לא הולכת לחפור לכם עכשיו על אמריקה וכאלה...אני מעבירה את החיים שלי לישראל- אז מין הסתם עם המיקום הרבה דברים משתנים...
אז אני פשוט אתחיל לכתוב, נראה מה יצא...מקווה שתאהבו
פרק ראשון
"אחי, אתה לא מבין! נשבע לך שהדגים שבמלדיבים הם פי אלף יותר גדולים וטעימים מאלה שבארץ! אין נראה לי אני נוסע לשם פעמיים בשנה מעכשיו" אורן, חבר של אבא שלי אמר וגרר עכשיו ציחקוקים מכל סובבי השולחן. חייכתי גם אני, מנסה לזייף איזה צחקוק קטן ומנסה תוך כדי להבין מה לעזאזל אני עושה פה ביום שישי במקום לצאת ולחגוג.
"מה אתה אומר!" גיחכה אישתו, אורנה, קולה מבשר עד כמה היא לא מסכימה איתו- "פעם הבאה שאתה נוסע תיקח איתך את אלה, שבועיים לבד איתה הספיקו לי" גילגלה את עייניה.
"ראית את זאתי? נשבע לך אחי איתה יש לי מקום מובטח בגן עדן" אמר אורן כשחיוך פרוש על פניו.
"אז מה אני אמור לומר?" אבא שלי, דורון, נכנס לשיחה "עם קרין נשבע לך שלא רק שמור לי מקום בגן עדן- גם יהיה לי שמה וולה פארקינג, בדוק!" אמא שלי, קרין, פלטה צחקוק קטן לוקחת את הכל בהומור כמובן.
"זה כאילו בקטע עכשיו להתלהב למי יש את האישה המתעללת יותר?" שאלתי בחיוך, "לא כי אם כן אז גם לי יש משה-"
- "ויש לי חשק לפעמים לצעוק חזק אל המרומ-" צליל הפלאפון שלי קטע אותי.
"טולה אני בדיוק בארוחת שישי, דחוף?" קמתי מהשולחן בהליכות איטיות לוחשת לפלאפון.
"בתאבון, רק תקשיבי לי דקה! יש מסיבה היום, כל השווים הולכים להיות שמה! אנחנו הולכות, נכון?"
"מה? איזה מסיבה?" מלמלתי, "טוב תקשיבי אני בדיוק באמצע הביס, תסמסי לי טוב? נשיקות" ניתקתי והלכתי לעבר השולחן.
"מי זה היה?" אחותי, יהלי, לחשה לעברי.
"מה? אא, סתם...טלי"
"מסיבה אה?" חייכה בקריצה, חייכתי לעברה חזרה חוזרת להתמקד בצלחת שלי.
'טוב, אז אנחנו הולכות?' צליל אסמאס קטע אותי באמצע הבליעה.
'איזה הולכות? אנחנו בכלל מוזמנות?'
'כן, נו...חברה שלי הזמינה אותי ואני אמרתי לה שאני באה איתך'
' אני בכלל לא לבושה למסיבה...' טוב, בנינו...וואי איך שמתאים לי עכשיו מסיבה!!
'אל תהיי כבדה..זה גם לא בדיוק מסיבה, סתם זה בבריכה של הבניין שלה..לא נראה לי שצריך להתלבש משהו מיוחד'
מזל שלבשתי את החולצה הזאת, באמת שמזל. כי דוגרי, מי חושב על ללבוש חולצה שמדגישה את החזה לארוחת שישי עם מבוגרים?
'מה את לובשת?'
'לא יודעת עדיין...הולכים?'
'איפה זה?'
'בבניינים החדשים שעל המרינה...זה אומר שהולכים?;)'
' אני בדיוק בארוחת שישי שמה חחח'
'נו, מצויין...אני אגיע לכניסה שמה בעוד איזה שעה, תרדי למטה?'
'סבבה:)'
לפני שאני ממשיכה, אני חושבת שהכירות פה זה דבר הכרחי.
אז קוראים לי אופיר. יש לי מלא כינויים, כל בן אדם קורא לי בשם אחר...אני מעדיפה להשאר עם שמי המקורי, אופיר.אני בת 16 מהמרכז, בת לשני הורים מדהימים ולאחות מקסימה גם כן שקטנה ממני בבסך הכל שנתיים כך שאנחנו בקשרים מעולים.
זאת שדיברתי איתה, טלי, היא החברה הכי טובה שלי. האחת שתהיה שמה בשבילי בכל מצב אפשרי ותגיד לי את האמת והאמת בלבד.
אין לי חבר, אפשר לומר שאני דיי נואשת לאחד...אבל לא ברמה כזאת שאני אצא עם כל מי שמזדמן לי.
שיער חום חלק, עיינים חומות, רזה. הרבה אומרים שאני נראת מולאטית-אגזוטית משהו.
- "תפסיקי לסמס, זה לא מנומס" אבא לחש לי מתחת לחיוך ה-מה-יגידו-השכנים הזה שלו, מוודא כמובן שאף אחד לא שומע. שמתי את הפלא בכיס הצדדי של הג'ינס, והתפנתי לצלחת המלאה שלי שעוד כמה שניות תתרוקן לגמריי.
יאו איך שאני רעבה!
"צריכה עזרה?" חייכתי לעבר אורנה, מניחה את הצלחת שלי בכיור.
"לא מותק, תודה" השיבה בחיוך.
החזקתי את כוס הדיאט קולה בידיי, יוצאת לשבת במרפסת ליד יהלי שסמנה לי דרך חלון הזכוכית שמשעמם לה לבדה.
נו, שאני אנטוש אותה בשעת מצוקה?
"אז לאן את הולכת היום פיירי?" קרצה לעברי באותו המבט שאומר במילים אחרות דברי.
"סתם, תרגעי, שום דבר מיוחד...יש מסיבה פה בבריכה" אמרתי ברוגע, מתיישבת לצידה.
"אה" מלמלה חוזרת להתעסק בפלאפון שלה.
אם לא הייתי מכירה אותה מספיק טוב, את החיוך שהיא חייכה עכשיו הייתי מחשיבה לחיוך פרגון. מכיוון שאני מכירה אותה...משהו קרה.
"מה הוא כתב?" שאלתי אותה בחיוך.
איך שאני זוכרת את החבר הרציני הראשון שהיה לי. התנהגתי בדיוק כמו שיהלי מתנהגת עכשיו.
אותם החיוכים, אותם הרגשות...הכעסים, המריבות...איך אני מתגעגעת לימים האלה. 'חבר רציני ראשון' עלאק.
נו, סתם האחד הזה שנשארים איתו לקצת יותר משלושה חודשים בכיתה ח' ומתביישים כמו תינוקות ללכת יד ביד בבית הספר.
אה, כן.
ליהלי יש חבר, כבר יותר מחודשיים הם ביחד ונראה כאילו הם מאוהבים עד מעל הראש...
הוא אצלנו בבית כל יום- כל היום, והיא מדברת עליו 7\24.
אני לא אשקר...הוא נראה טוב. טוב מאוד אפילו. אבל תמיד טוב לשמור עליו עין כדי שלא יפגע באחותי הקטנה והיחידה...נכון?
"שהוא מת עלי" אמרה, אדומה לגמריי.
"וואו, רק שאני לא ימות הוא אמר שהוא מ-" אוקיי, אופיר...לעצור את עצמך.
היא בכיתה ח'.
בכיתה ח' הדברים האלה נחשבים למשהו דיי...רציני, לא?! אוקיי...התלהבות. להתלהב. לחייך ו-
- "באמת?! יאו מאמי איזה חמוד הוא" חיבקתי אותי שומעת את צחוקה הביישני והמתגלגל מדגדג את אוזני.
"מה לרשום לו חזרה?" נשכה את שפתה התחתונה מחזיקה את הפלאפון בלחץ.
"תרשמי לו כזה- גם אני עליך יפה שלי עם סמיילי פייס" אמרתי לה בקלילות לוגמת מהכוס קולה שביידי.
"מותק? זה לא יותר מידי כזה?" כיווצה את גבותייה.
"לא, למה? אתם ביחד...מותר לך את יודעת..." החזקתי את עצמי לא לצחוק. באמת נו...כולה כינוי חמוד כזה, מה הביג דיל?
"את בטוחה?" אמרה לאחר שסיימה להקליד, מראה לי איך יצא.
"נו...כולה אסמס. אחד ממאה ביום...והוא בן, הוא לא באמת שם על המילים שאת מוסיפה כל עוד את מראה שאת מרגישה אליו משהו ושאת שלו" גלגלתי את עייני, "פשוט שלחי" אמרתי חוטפת את הפלא מידה ולוחצת על send.
"אבל את בטוחה שהוא לא יחשוב שאני איז-"
- "יהלי!" אמרתי ביאוש מעצבן כזה, "טוב, טוב.." מלמלה חוזרת לשחק את המשחק הזה בפלא שלה.
'שתי דקות אני למטה' צליל הודעה בקע מכיסיי הג'ינס.
'אוקיי' שלחתי מתרוממת ממקומי.
'אה והחתיך מאתמול כתב בסטאטוס בפייסבוק שלו שהוא אצל אח של הילדה שהזמינה אותי'
'מזתומרת?'
'נראה לי שנראה אותו!;]'
וואו, איזה חיוך עלה לי על הפנים.
אין ספק שהלילה הזה הולך להיות בלתי נשכח...ממש אבל.
...ותודה לאלוהים על שברא את הפושאפ.
אה, ואת החולצות מגדילות החזה.
והכי חשוב, את החתיך עם הגוף האלוהי הזה שלא יוצא לי מהראש כבר יומיים רצופים:)
אומנם לא הכי ארוך, אבל לקוח מהמציאות אחד לאחד.
פרק שני בקרוב מאוד.
אהבתן?:) -תגובות חובה!
אה, ו...התגעגעתי אליכן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
