אני אוהבת את יום-כיפור.
שזה די מוזר, בהתחשב בזה שאין לי כל זיקה לדת היהודית. אני מתעקשת לחשוב שהיהדות היא רק דת, שאיננה קשורה לדברים שאני מאמינה בהם.
כן, כבר הגעתי למסקנה שיש כמה נקודות דמיון בין היהדות (בייחוד בגרסתה הקבלית) לבין חקר-גלגול-הנשמות של ניוטון שממש מסדר לי הכל.
היקום כולו מחולק למימדים שלרובם אנחנו לא מודעים. נשמות יצאו מאנרגיה ראשונית בלתי-מושלמת, התפזרו בין אלפי עולמות (אחד הקשים בהם הוא כדור-הארץ, שנוצר ע"י
אותה אנרגיית-טבע כדי להוות מגרש מחשל) והתגלגלו בישויות אנרגטיות ובגופים, אנושיים ולא-אנושיים, אלפי גלגולי חיים. אני חושבת שכאשר ישובו כל הנשמות בהגיען לשלמות וימלאו את חיקה התמים של אותה אנרגיה, גם כל המימדים יתאחדו לאחד, ולא יהיו עוד מפוזרים. זו תהיה האנרגיה המאוחדת.
ומה באשר למסורת היהודית? המורשת? צו לבי אומר לי שהיהדות היא רק דת, וגם ההיגיון משתף אתו פעולה, אבל זו מחשבה מבלבלת מאד. כי עם כל זה שאני לא מרגישה עצמי
יהודיה, אני מוצאת קסם בחגים ובמנהגים. אני מוצאת קסם בארץ-ישראל, שלעולם לא אמצא במקומות אחרים, עם כל האהבה שלי לחו"ל.
אמא שלי רחוקה מכל זה מאד. אם הדבר היה תלוי בה, היא הייתה מבטלת את כל החגים, ומשאירה רק את יום-העצמאות, שזהו החג היחיד לדעתה, שאין בו תוכן דתי כלשהו.
אנחנו לא שומרי מצוות, וגם לא אוכלים כשר. אני לא מרגישה כל צורך להתחיל עם זה עכשיו, טוב לי עם אורח-החיים הלגמרי חילוני שלי, ובו אני מאמינה.
פעמים רבות הייתה לי תחושה שדווקא התבייתות על דת מסוימת, מרחיקה אותנו מהרוחניות, מהחופש שלה. ולכן, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אפשר בהחלט להגיד שאני
אנטי-דתייה.
ובעת חגים וכל מיני ימי "קודש" למיניהם, כדוגמת יום-כיפור, שהם חגים המבוססים על דת, אני מהרהרת על פשר הקסם שאני מוצאת בהם.
למה אני כ"כ אוהבת את השקט של יום-כיפור? למה אני מרגישה את האווירה החגיגית שבו, את הייחוד שבו שאין בימים או חגים אחרים? מסורת יהודית? אני לא מחוברת אליה.
מורשת? אין בזה די בשבילי.
לפעמים אני חושבת שזה כיוון שאנשים המאמינים במה שאני מאמינה, מרגישים קצת יותר בודדים מהבחינה שלא רק שלא רבים שותפים לאמונה הזו, אלא גם כיוון שאין הרבה דרכים לציין אותה. אין חגים, אין מנהגים, אין תפילות, ולמעשה אין הרבה קסם. יש רק חיים אנושיים עלי-אדמות שהם כואבים ומחשלים, עם השגות רוחניות מדי פעם, ואיזה ריכוז שקט
מדידטיבי שהוא בבחינת דיבור אל הנשמה שבתוך הגוף. אולי לפעמים יש כמה אמצעים מעוררי אנרגיה רוחנית מעניינת, שתופסים את העין- אבנים יפות, אותיות בשמות, צבעי השמים וצבעי האדמה- ועדיין.. אני כ"כ אוהבת את מה שאני מאמינה בו, וכ"כ קרובה לזה, שחבל לי מאד שאין דרך לחגוג את זה מדי פעם. יש צורך להדגיש את הכוח ואת האהבה הזאת(:
והחגים היהודיים, הם מוסיפים את היופי הזה שחסר. מסתבר שלא רק עם אנשים אני נוהגת להביט רחוק ולחפש דברים שחסרים לי. הרוחניות כפי שאני תופסת אותה, דוגלת דווקא בימי החולין, בשגרה, במה שקורה ביומיום- היא מלמדת אותי למצוא ייחוד בכל יום, בכל אדם, בכל מקום. וזה נפלא ונכון בעיניי. ועדיין יש בי צד שחש קצת בודד ועזוב ללא ימי חג, ללא ימי ציון אותה רוחניות.
אני לא יודעת עד כמה החגים שלנו מפצים על זה, אבל אני משתדלת להכיר בהם ולתת גם להם את אותו ייחוד.
אני מוכרחה לומר שקצת משונה לאמץ את האווירה, היופי והמנהגים של אותם חגים, מתוך אמונה שהיא לחלוטין מחוץ ליהדות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
