עולמו של תום בליץ

וכך היה שמצאתי לי תחום עניין אחר. וכפי שקרה עם משחקי הקופסה, שתמיד כעסו על שלא שיחקתי בם די הצורך, כועסות גם כועסות המוזיקה והכתיבה, המשלחות בי רסן בדמות מכרים הדורשים בשלומן; הופעות בהן אשב דווקא בקהל, רצוי בשולחן אחורי; ודמותה האפרורית של גיטרה בחדר העבודה, שנפלה למשכב ולא טרחתי להרים. את מקומן של אלו תפסו רעיונות, הפשטות והברקות. פוטנציאל מלווה באיזה שיגעון גדלות קטנטן. להבה דקה המלחכת זרד או שניים, אך עדיין לא תפסה. לומר שאין בזה ריגוש? ודאי שיש. אלא שקשה לשכנע את הסובבים, שזה, זה הדבר. מי שהכיר אותי אז, מרים גבה. מי שמכיר גם היום, יודע שמצאתי לי משחק חדש.