לפני כמה פוסטים כתבתי על זה שאני לא מוותרת בקלות, שאנחנו עוד נראה בקשר לפרידה הזאת וכל מיני שטויות כאלה, אבל אלה היו בעיקר דיבורים מהבועה. היה קשה, ואמנם עדיין זה לא נעים, אבל מתגברים. חוץ מזה, כמה דברים ממש מגעילים שהילד הקטן הזה עשה, רק הראו לי כמה טוב שאני לא צריכה לסבול אותו יותר. זה הכל טוב ויפה, אבל מכאן ועד ללשים עליו כזה גדול הדרך ארוכה ומסורבלת. הוא רוצה את הדברים שלו בחזרה, ועד לא מזמן לא הייתה לי בעיה ממשית להחזיר לו, רק שעכשיו, אחרי שהוא בטיפשותו הוכיח את כל מה שטענתי במהלך הקשר שלנו (והוא כמובן טרח להכחיש בתוקף), הוא לא הולך לראות את הדברים האלה בקרוב.
טוב התחלתי את הפוסט בנימה מסויימת, אבל הייתי צריכה ללכת לעבודה ועכשיו אני כבר לא יכולה לכתוב את מה שרציתי. תמיד, איכשהו, אחרי שאני רואה אותו, לא משנה כמה אני כועסת עליו וכמה אני נחושה בדעתי, אני לא יכולה להיות אדישה אליו, וזה מעצבן ברמות מטורפות.
באתי ראשונה, אמרתי יפה לכולם שלום, והתיישבתי בחוץ. לא הייתה עבודה אז יכולתי ללמוד תיאוריה בשקט. בקושי הספקתי לקרוא עמוד והוא בא. הסתכל עליי, אמר שלום מהוסס. ברור שאחרי איך שהוא צעק עליי בטלפון אני לא התכוונתי להיות נחמדה אליו, אז הרמתי מבט רצחני וסיננתי שלום. הוא הלך להכין לעצמו תה, וכשהוא חזר הוא התלונן שקר איפה שאני יושבת, אז הוא עובר לשולחן אחר, יותר פנימי. הלכתי אחריו כמו ילדה טובה, והתיישבתי מולו. הוא שאל מה אני לומדת, וכשאמרתי שסוף סוף תיאוריה, הוא אמר שהכי חשוב זה תמרורים. אז ישבנו שנינו בחוץ, אני עם התיאוריה והוא עם סיגריה, ופתאום הוא פשוט לקח לי את הדף של התמרורים והתחיל להסביר לי עליהם, כאילו כלום. כאילו הוא לא צעק עליי לפני כמה ימים, כאילו הוא לא רודף אחרי החברה הקודמת שלו מול הפרצוף שלי כמו מניאק, כאילו בכלל לא אכפת לי ממנו. בידיוק ככה. לא יודעת מה הסיפור שלו. כשהיא שם, הוא לא רואה אף אחד. כולם אוויר בשבילו והיא אלוהים, לא פחות ולא יותר. כשהיא לא שם, פתאום הוא מדבר איתי, פתאום הוא יושב לידי, פתאום יש עוד אנשים מסביבו. אני משתדלת כמה שיותר להתעלם, ולא לעבוד איתם, אבל זה לא שאני יכולה לכתוב בסידור – אני יכולה בכל יום ובכל שעה שהם לא יכולים. זה ממש לא עובד ככה. בכל מקרה, אני משתדלת להתעלם, לא לחשוב על זה, להתעסק בדברים אחרים, אולי באנשים אחרים. אבל מה לעשות שאת אלה שאני רוצה אני לא יכולה להשיג? מה עושים בכזה מקרה? מישהו יכול אולי להסביר לי בבקשה למה לבנים יש את הנטייה להתנהג כאילו הם רוצים משהו קצת מעבר לידידות או איך שלא תקראו לזה, אבל הם לא זזים מילימטר מהכיוון שלהם? ולמה לעזאזל אם מישהו אמר שכל עוד מה שיש בינינו זה רק ידידות זה בסדר, אבל הוא מתנהג לפעמים לגמרי ההפך? כן, תסבירו לי בבקשה, אם לא אכפת לכם, לפני שאני הולכת לירות למישהו בראש מרוב עצבים ותסכול...
העבודה הזו הופכת להיות פחות נסבלת מיום ליום. לא רק שיש לנו את הטלנובלה הקטנה הזו שלא חוסכת בהתפתחויות מכל כיוון אפשרי, עכשיו אני גם צריכה לתאם משמרות עם אחת העובדות האחרות, כך שחלילה לא יצא לנו לעבוד ביחד, כי אם לא, אז מישהי פה תסבול. וסביר להניח שזו תהיה אני ולא היא, כי המילה שלי מול המילה שלה זה פחות או יותר כלום, כי היא בדרגה יותר גבוהה. ברגעים כאלה אני מצטערת שאיפוק זה לא תמיד הצד הכי חזק שלי.
ורק כדי שנסיים את הפוסט בנימה אופטימית משהו, זוכרים את נ'? אותו אחד שהיה ממש חמוד וחשבתי שאני בחיים לא אראה אותו יותר? אז הוא חזר! ולא סתם, הוא אפילו נותן משמרת פעם בשבוע, ויש מצב שאני אפילו אראה אותו ביום חמישי. אז זהו, אני הולכת למצוא לי איזה שק איגרוף או משהו, לילה טוב שיהיה לכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
