תעכלס,
זה היה עצוב מהרגע הראשון, מהשניה, מהשבריר שניה...
אני כבר לא ילדה. אין לי תירוצים. זה הכל מזמן כבר החלטות שקולות ובוגרות.
ובכל זאת, אני נופלת.
אני לא יכולה כבר להאשים את הילדות, ההורים, הרקע... די כבר. זה מאחורי.
אני מקיאה. אני כבר לא יכולה, אבל עדין מקיאה
מקיאה ומפחדת.
כבר אין היי
כבר אין הרגשת ניצחון=רזון=יופי
זה נטו: נפילה שעליה אני משלמת בפציעת גופי והרגשת גועל.
אני הורסת את עצמי, אבל למחרת מסתכלת במראה ורואה שאני עדין רזה, יפה וצעירה אז כאילו לא אכפת לי... ואני ממשיכה..
אני רוצה להגיד שאני קוברת 10 שנים של משלשלים
כאשר מתוכן 3 ומשהו שנים של הקאות.
אבל זה לא נכון, אני חוששת שזה יחזור על עצמו. בעצם אני יודעת.
עדין לא שיתפתי אף אחד, לא חברות, לא משפחה, לא את הבן זוג. זה הסוד שלי.
רק ממשיכה לאכול ולהקיא את עצמי. והתהום ביני לבין העולם החיצוני רק הולכת וגדלה.
כמובן אני כבר בשלב בחיים שיש עוד דברים והמפלצת הזאת כבר לא כל עולמי
אבל עדין היא מצליחה לפעמים לתפוס אותי,
ברגעים ששקט לי
ברגעים שרע לי
ברגעים שטוב לי
כשמשעמם
כשאני עייפה
היא תמיד איכשהו מוצאת אותי
אני אפילו שוקלת לחזור לתקשר איתה
לאמץ אותה בחזרה........
עכשיו,
איפה שמתי את המשקל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
