מנהטן, 23.09.08

מידטאון

היא ישבה לה מצונפת בתוך הצעיף הגדול. חדר המדרגות היה קר, ושני חתולים גדולים הרעישו בחוץ. היד עדיין דיממה, מזילה זרפיף קטן של דם על המרצפות הצהובות, לכיוון משרד עורכי הדין. הדמעות התחילו לזלוג לאיטן, מתוך העיניים העייפות. היא ניסתה להירדם, אבל העבר לא נתן לה. העבר, אוהו, כמה הייתה נותנת רק בשביל לוותר על שישה עשר השנים הללו, לא להיוולד בכלל. כמה חלמה, כמה פינטזה שרק תוכל לחזור אחורה, לדפוק על דלת חדר השינה של הוריה, ולמנוע מהם לקיים יחסי מין. אולי הם היו מביאים לעולם ילדה אחרת בפעם אחרת, אבל לפחות זו לא תהיה היא.

הנורה הצהבהבה בחדר המדרגות התחילה להבהב. היא לא אהבה לישון בבנין הזה. בבנינים אחרים האור היה מכובה בלילה, ובעלי המשרדים לא טרחו להגיע לפני תשע בבוקר, ובבנין הזה כבר בשש וחצי המנקה היה שולח אותה חזרה אל הרחובות הקרים. אבל זו הייתה האופציה האחרונה שנשארה. בעלי המשרדים באיזור התאגדו, והחלו לנעול את דלתות הבניינים בערב. פעם אחת היא ישנה על ספסל בפארק העירוני, אבל פעם אחת ודי. היא לא תחזור על הטעות הזו שוב. העיר הזו גדולה מדי לילדה בת 16, ואין מי שיבטיח לה שלא יגרם לה נזק במהלך הלילה. להירצח לא היה אכפת לה. אבל להאנס היא לא רצתה. לא שוב.

המחשבות החזירו אותה אחורה, אל ה"סלון" הקטן, עשרה מטרים מרובעים, ספה מרופטת וטלוויזיה שנגנבה ומחוברת כעת לחיבור כבלים פירטי. היא הייתה יושבת ליד אבא על הספה, כל ערב, כשהוא היה חוזר מהעבודה. קודם כל הוא היה שולח אותה להביא לו בירה מהחלון - המקרר, סיטואציה שהייתה חוזרת על עצמה פעם בחצי שעה, ואז היא הייתה מחפשת לה פינה קטנה על הספה, אחת כזו שאין מתחתיה חורים, ושהבד עדיין לא כורסם על ידי עכבר תוהה. היא הייתה מתיישבת, רצתה לראות בובספוג, כשאבא היה שותה את הבירה שלו וצופה בעוד מהדורת ספורט, ובעוד משחק של פוטבול.

כמו הליך קבוע, היא הייתה שואלת את אביה אם אמא תגיע לבית היום. הוא תמיד היה מהמהם לעצמו משהו לא ברור. רק כשעברה את גיל עשר היא הבינה שהוא בעצם אמר לעצמו "ילדה מפגרת, מתי היא כבר תבין שאמא לא תגיע לפה יותר".

היא עצרה את עצמה בכוח, לא נותנת לעצמה להמשיך לשקוע בזיכרונות, לא רוצה לתת לעצמה לחזור לשם, לא שוב. כל פעם שהיא הייתה נזכרת בכך, היא הייתה חותכת את עצמה שוב. הזרועות שלה נראו כמו מחברת חשבון, והדם נזל, הדם תמיד נזל.

היא התרוממה, הגב כאב לה מההשענות הממושכת על הקיר הקר, החתולים עדיין הרעישו למטה, והנחל הקטן של הדם כבר ירד לו כמה מדרגות. היא חבשה את עצמה עם הצעיף, נותנת לו לעצור את הפצע בוריד, היא מעדיפה למות בדרך הקלה יותר, אולי לקחת איזו מנת יתר, לפחות ככה היא תמות בראש נקי, עם חיוך כלשהו על הפנים. למות מהר, בלי לדעת ממה, אח, זו הייתה אחת השאיפות שלה. היא גיכחה לעצמה בשקט.

בקומת הכניסה ליד תיבות הדואר שכב לו ג'ואי, אחרי יום ארוך. השרוול שלו היה מופשל, צמיד הגומי זרוק ליד עם המזרק, ועיניו מפלבלות להן, כשרק הלבן נראה. היא פסעה בשקט, יצאה אל הרחוב, כשדלת הבניין חורקת מאחוריה, נטרקת על המשקוף בקול חזק. שניה לאחר מכן רעם חזק נשמע, וגשם חזק התחיל לרדת. היא כיסתה את ראשה בשקית ניילון, ופסעה במורד רחוב ה-57 לכיוון השדרה השביעית. רחובות מנהטן היו שקטים בשעה זו, בלי כמות האנשים המטורפת שעוברת בה בשעות היום, אך עדיין הייתה תנועה ערה באיזור.

היא ניגשה לתחנת ה-subway, וירדה במדרגות. הייתה לה תקופה קצרה שהיא הייתה ישנה בתחנות הרכבת, או בתוך הרכבת עצמה. אבל בזמן האחרון יותר מידי שחורים הסתובבו ברכבת, היא רק רצתה להגיע אל דייגו, הוא יוכל לעזור, לפחות כרגע. היא נכנסה לתחנה, ועברה ליד ביתן השומר. הוא נמנם לו, משער שהתחנה תישאר שקטה בשעה כזו בבוקר. היא קיפצה מעל שער המעבר, שומרת את כרטיס המטרו לפעם שבאמת תצטרך אותו.

שני ספסלים בתחנה היו מאוכלסים, ורק הספסל בקצה הרחוק היה ריק. היא הלכה לשבת עליו, מודעת לכך שאם עברה לה רכבת, היא תאלץ להמתין לפחות חצי שעה לרכבת הבאה, ומי יודע אם היא תוכל להחזיק מעמד עד אז.

שעה וחצי מאוחר יותר, היא רעדה מקור, הגשם הצליף בה בכוח, והיא נקשה שוב ושוב על דלת דירתו של דייגו.

"יא כלבה! תפסיקי לדפוק על דלתות בארבע וחצי בבוקר!"

השכן העצבני טרק את חלון ביתו, לא לפני שטרח לזרוק חפץ עלום שם לכיוון המשוער שלה. היא זזה מכיוון הדלת, והלכה מסביב לבניין הדירות. מאחור הייתה כניסת החרום אל המרתף, ומשם ידעה, תוכל להגיע אל תוך חדרו של דייגו. שער כניסת החירום נפתח בקלות, והיא נכנסה לה בפחד אל תוך המרתף, נעה בתוך מים בגובה חצי מטר, מתקדמת בכיוון האור הקלוש, מקווה שבנס הפעם לא יהיו פה עכברושים.

פעם שאלה את דייגו אם זה לא מפריע לו שהוא בן עשרים וחמש והיא רק בת שש עשרה, שמזדיינת איתו רק בשביל המנה הנוספת. הוא נתן לה סטירה, ואמר לה "את חושבת יותר מדי ילדונת, תורידי את הראש, ותמצצי כמו שאת יודעת". היא הייתה חוזרת שוב ושוב. העדיפה לקבל את המנה שלה, ולא ללכת כמו ג'ניפר וסוזן ולעבוד בזנות ממש. "זה רק גבר אחד, אני לא מוצצת זרגים כל היום" הייתה משכנעת את עצמה, מודעת לכך שזה נשמע פתטי, אבל היא רצתה לתת לעצמה תקווה, תקווה שיש לה מקום טוב יותר שהיא תוכל להגיע אליו, מתי שהוא.

                                        *                           *                       *                          *                         *                 *

מנהטן, 23.09.08

דאון טאון

סטיב הרים את ראשו מעל המסך המרצד, וקרא לפול שיגיע לראות את מה שמצא. הם ישבו בקומה העליונה של מלון ה-Embassy suites, במרחק רחוב בלבד מנקודת האפס, המקום שבו היו בניני התאומים. מלונות יוקרה היו הדבר האהוב על סטיב, וכל עוד האירגון משלם עליהם - אין צורך אפילו לחשוב על תחליף. פול הביט במסך, הם התחילו לחפש בשעה שש אחר הצהריים, הוא לא האמין שהם ימצאו כל כך מהר. סטיב עשה את רוב העבודה. פרץ לאתר האבטחה של הרכבת התחתית, ועבר על מצלמות הוידאו. החדר התחיל להיסגר על פול. תמיד זה היה קורה לו, כשהוא היה מוצא את המטרה, מקומות התחילו להרגיש קטנים וצפופים עליו. בדרך כלל לא יותר מיממה לאחר מכן המשימה כבר הייתה מבוצעת. הוא לקח את קופסת הסיגריות שלו, משאיר את סטיב לנסות לדלות עוד פרטים מהמצלמות המעטות הפזורים במאות התחנות ברחבי העיר.

פול יצא מהמלון, ועבר את הכביש, נהר ההדסון היה בדיוק על ידו, מעבר לגדר ברזל נמוכה, ובניני ג'רזי סיטי מהבהבים לו כמו בלעג מן הצד השני. הכל הרגיש לו צפוף, הרבה יותר צפוף מתמיד, ואפילו עשן הסיגריות לא חיפה על כך. הוא הוציא מכיס החליפה טלפון סלולרי, וביצע שיחה קצרה.

"הציפור נמצאה, אנחנו מחפשים את הקן"

הוא הקשיב בעמקות לקול שמעבר לקו, והמהם בלחש מספר פעמים, זה לא אמור להיות מסובך מדי, הוא התעסק עם גדולים וחזקים יותר, ואין סיבה שמשימה פעוטה כזו תסתבך. יותר נכון, לא הייתה אמורה להיות סיבה.