| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
שמרתי משפטים לסיכום אבל עכשיו זה נראה משעמם וטרחני כמו נאום העוזר השלישי של סגן ראש העיר על במת יום העצמאות השכונתית. אחסוך לכם את הרוב אבל פטור לגמרי אי אפשר.
• תודה על הקריאה שלכם. ספק אם הייתי מסיימת את המשימה בכתיבה למגירה. העניין שלכם, המעורבות, ההערות, התיקונים והתהיות, שימשו דלק לגלגלי המקלדת.
• תודה על מאור הפנים והרוחות הטובות שלא הזדעפו כאן אפילו פעם אחת
כמו שרוחות ישרא יודעות לפעמים.
• תודה למנויים שלי. ראיתי אתכם לראשונה בפרו והייתה לי ח'תכת הפתעה.
• תודה לאלה שעוקבים בשקט ומדי פעם מניחים על הסף עלה זית.
• תודה לתיירים המזדמנים. מחמיא למצוא עקבות אלמוני שגיגל "מה אוכלת פרה"
והתיישב בשתים בלילה לקרוא מהתחלה עד הסוף. זה הרבה שעות, תאמינו לי.
• תודה לאלו שחרגו מאלמוניותם וכתבו לי בתום הקריאה.
• תודה על כל המיילים שקיבלתי בעקבות הסיפור, גם לפולניה קשת לב כמוני התלחלחו העיניים.
• תודה ענקית לשני היקרים לי שעזרו הכי והמון מאחורי הקלעים.
בלעדיכם זה לא היה קורה
בחודשים האחרונים ערכתי את הטקסט בנסיון לעשות אותו יותר סיפור מגובש ופחות אוסף של פוסטים. חלקים רבים נכתבו מחדש והמון ברברת ומונולוגים טרחניים הוסרו בלי הרדמה. אולי אעלה ברצף את הטיוטא השניה. במקרה הזה אבטל את העדכונים כדי לא להתעלל בכם סיבוב שני. טסססססס רק מחשבה
השורה הכי יפה שקיבלתי במייל:
"הסיפור שלך - יש בו איכויות שנותנות כוח לאנשים. אני מרגיש שהקריאה בו עשתה אותי לאדם טוב יותר. ואפילו אין לי מושג למה"
את זה כתב לי CatMan כפרה. ביקשתי את רשותו לצטט וקיבלתי תשובה כדלקמן
"חופשי תצטטי אותי, עם שם והכל, מצידי אפילו עם קואורדינטות של הבית שלי, בשביל הטילים העירקיים"
• תעודת הוקרה וכבד קצוץ (חבצלת תקבל סושי) לכל מי שהשתתף אתי במסע הזה או בחלקו.
• עיטור הנוסע המתמיד לטליק (האביר) ולנגב, שעלו בפרק הראשון ונשארו בחיים
(שלי, שלי)
מה אבקש לי עוד?
• לשמוע כל מה שיש לכם להגיד לטוב ולרע על הפרקים האחרונים ובכלל
• בקשה מיוחדת מהמלוים החרישיים, השתקנים הכרוניים והשתקנים למחצה.
תשאירו לי הפעם מילה או שתים או שלושה עמודים בכתב צפוף.
• זהו אני חושבת. כל השאר כבר יש לי
| |
אלוהים אני חיה
"אלוהים אני חיה" הקול שלי היה מרוסק.
"ישנת המון" קארין הניחה כוס על השידה. בכוס שחו עלים ירוקים.
"מה זה?"
"פלרגוניום. קטפתי בגינה של הבית"
אולי היא רוצחת אבל החיוך היה לגמרי מלאכי
"חשבתי שאני הולכת למות"
"איך את מרגישה עכשיו?"
באמת איך? בדקתי. כל האיברים היו למרבה הפלא במקום. לא היו לי סימנים כחולים. שום דבר לא כאב יותר. הרגשתי מקורצפת וקלה. הכל התרווח אצלי כמו פלונטר גועלי שהתרופף ואפשר לפרום עם קצת תבונה וסבלנות.
"מה זה היה תגידי."
"ריברסינג"
"רי-בר-סינג? נולדתי מחדש? שיט. מה אני עושה שוב עם החיים המחורבנים האלה"
קארין לא מגיבה לסרקאזם. היא עקרה אותו מהנוף הפרטי שלה. במקומות שהוא בכל זאת צץ כדרכה של יבלית היא לא רואה אותו.
"זה מנקה אנרגיות רעות ופותח את הלב. שיהיה מקום לאהבה ולבריאות. זה מה שרציתי לתת לך"
"קארין זו המתנה הכי מפחידה שאי פעם קיבלתי אבל אני מרגישה נהדר. מזמן לא הרגשתי ככה. תראי אני עפה" ונפנפתי לה בזרועות.
לפנות בוקר לקחתי אותה לשדה. חילצנו את התרמיל מתא המטען בכוחות משותפים והוא עמד לצידנו, מציין בנוכחותו המונומנטלית את נקודת הפיצול. היא חוזרת לחיים שלה ואני ממשיכה לקרטע בשלי, צרודה כדבעי עם רווח זמני בין הלב לסרעפת. יש מקומות שהם לגמרי ברורים. פרות לא מתבלבלות לחשוב שילדים הם עשב. ילדים מאמינים שרכבות הן סוג של הבטחה וכולם מאמינים שמה שנאמר בכוונה גדולה מתקיים מעצם הלהט שבאמירה. כמו הלהט שלי כשאמרתי לבוקובזה בלילה ההוא שאני מאוהבת. ככה גם אמרתי לקארין שאני לא אשכח אותה לעולם והתכוונתי לגמרי. הורדרדות הכתומה של הבוקר העולה נתנה למילים משנה תוקף. נפרדנו בחיבוק על יד תא המטען הפעור. היא גררה את התרמיל בהליכה לאחור והפקח כבר נזעק להודיע במלא הסמכות הבוקעת מכובעו ומדיו שהחניה אסורה. כאן רק פורקים. קארין והתרמיל עברו בדלת האוטומטית אל אולם הנוסעים וזו נסגרה אחריהם בנימוס ציבורי צונן. רציתי שתעמוד לרשותי שוב המרפסת הישנה ההיא שצפתה אל מסלול ההמראה. שאז הייתי מחפשת אותה בין הכתמים המטושטשים שמאחורי החלונות לנפנוף יד אחרון, לפני שהמטוס מאיץ על המסלול, נותן ברגע מרוכז שכולו נהמה את כל מה שיש לו וצולל לשמים.
- סוף -
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
