'רק עוד כמה צעדים, אני אהיה בטוחה'. והיא ממשיכה ללכת. ההחלטה לצאת לדרך בלתי מוכרת לאחר שהות ארוכה יותר מידי במקום סגור, ששימש לה כחומת הגנה מפני העולם שבחוץ, לא הייתה פשוטה. אבל היא יצאה. והיא הולכת בדרך שנראה שבכל צעד וצעד נהיית יותר ויותר צרה, וככל שמתקרבים לסוף הכל נראה יותר חשוך, וכלל שמתרחקים מההתחלה היא נראה יותר ויותר קטנה ומצטמצמת לאיטה כמו אישון מסונוור, עד שפתאום הכניסה נעלמה, ואין דרך חזרה. מפה כבר אין דרך חזרה. היא פשוט תמשיך, צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה, ולא תביט לאחור, כי ההחלטה כבר נתקבלה. הדבר היחידי שיכול היה למנוע אותה מלהמשיך הוא המחשבה על צומת דרכים שהיא עלולה להקלע לתוכו, כמאזניים בלתי מאוזנים הייתה מתנדנדת בין כל החלטה שהיה עליה לקבל, ולבסוף תמיד הגיעה למסקנה שבחרה לא נכון. שוב. ושוב. ושוב. עכשיו היא מוקפת בשחור והולכת לשום-מקום, והיא כבר יכולה לראות את הצומת הזו שכה ניסתה להמנע ממנה מתקרב. ופתאום לצידי השביל נובטים במהירות עשרות עשבים שוטים, שהיא קוראת להם חרטות, חסרונות ומגרעות, אשר עוטפים את רגליה בנסיונות לשבות אותה לעצמם ולא מרפים, כי הם כל כך רוצים אותה, שתהיה שלהם, כעבד לגחמותיהם הארורות. כן, היא מתנגדת, והפעם לשם שינוי בהצלחה, והצעדים הופכים לדילוגים מהירים, ושום עשב שוטה לא יתפוס אותה עכשיו. 'מאיפה האומץ הזה נחת עליי?'. במהירות מעבר למצופה נתגלות לפניה שתי דרכים סתורות, וההחלטה בידיה. ושוב במהירות מעבר למצופה, היא בוחרת באחת מהן וממשיכה בדילוג עליז. אפילו את עצמה היא מפתיעה, אבל כבר נמאס לה לחשב כל צעד, ונמאס לה לחשוב יותר מידי על מה יכול לקרות. והיא מחליטה פשוט לחיות. להמשיך בשביל החיים האפרורי שלה, ולחיות.

דילוג, ועוד דילוג, ועוד אחת. עשרות, מאות, אלפים. ולבסוף היא הגיעה לאותו מקום כמו תמיד. שטח ירוק-ירוק, נקי-נקי, וטהור-טהור, שנפרש על גבי האדמה ככרית ענקית עטופה בציפית ירוקה בוהקת. היא פשוט רוצה לרוץ בין כל הירוק, להתעטף בין הירוק, לאוויר, לאדמה. לנוח. אך כל הירוק הזה לפתע מצטמצם-מצטמצם לאישון דיי קטן שנוצץ בקרני שמש שפורצות מבעד לוילון מוסת. והאישון הזה סורק עצמו, ואת שאר הגוף, והוא ירוק יותר מתמיד. והיא מבולבלת, ודואגת, וחושבת. ולבסוף;

"אני שונאת אותך." הוא זורקת לאוויר, ומשאירה את בבואתה של המפלצת ירוקת העניים, שהיא מעיזה לקרוא לה הקנאה, במראה.

כמה אירוני שיש לי עיניים ירוקות.

שבת שלום.

בובום. פעימה אחת.

את יושבת לבד על על ספסל חצי שבור. באוזניים מוזיקה. בעניים נוף שמופרע על ידי כמה ילדים. בראש מחשבות של 'איך לעזאזל הגעתי למצב הזה', את עצובה ולא יודעת למה. בעצם אולי את כן, ובוחרת להתכחש למציאות. את מעדיפה לברוח לאוזניים שלך. חושבת לעצמך שאם היית חירשת כבר מזמן לא היית מסתדרת. את רק רוצה להיות לבד עם המוזיקה. או אולי את סתם רוצה לשמור על התדמית הקשוחה-אפלה-מתבודדת שלך. אבל זה סתם כדי שאף אחד לא ימצא נקודת חולשה. הכי אמיתית לכולם והכי פחות אמיתית לעצמך. זאת הסיבה שאנשים אוהבים אותך? ולמה בכלל? מה יש בך בכלל? זיוף אחד גדול, זה מה שאת.

וכל זה בפעימה אחת.

מיצמוץ קצת יותר מידי ארוך, ובפעימה השניה את כבר מוקפת בחמישה אנשים לפחות, ואת כבר לא קשוחה-אפלה-מתבודדת. את סתם, עצובה. ובטח שהם רואים. אבל זאת לא הסיבה שהם שם, למרות שאכפת להם. הם סתם צוחקים. הם מוגנים בשגרת חיים. ואת רוצה שכולם יעופו משם, ובכל לא זאת רוצה להשאר לבד. רק שהוא ישאר, זה מספיק. אה לא, הוא בכלל לא פה. הוא בכלל אחד מאלה שמפריעים לנוף. כו*#%!שלו.

כמה פעימות אחרי ואת שוב לבד. ומאחורייך שני ילדים שגורמים לך להרגיש עוד יותר לבד.

את חושבת על האירונה שבמצב. איך פעם זה היה את והוא, ואז את וההוא, ועכשיו זה בכלל הוא וההוא. ואת לא. ובא לך להרביץ למישהו, אז את מגבירה את הרעש באוזניים, ואז הם כבר לא יכולים לשאול אותך מה קרה לך. ואת חצי מחייכת חצי לא. ואז חיבוק מזוייף, כמעט כמו החיוך. ואחריו בא חיבוק אמיתי. אני אוהב אותך.

את כמעט בוכה. ויש לך לפחות עשר פעימות בשניה.

כמה זיוני שכל.

נעלמתי קצת. אפילו קצת הרבה. אני מרגישה דיי רע על ההזנחה, אבל באיזשהו מקום אולי הקלה. אני לא מרגישה צורך לכתוב פה כי דברים אחרים ממלאים. וגם שאני מחליטה לכתוב זה יוצא מן משהו גרוע ולא מובן (הנדון לעיל) שאחריו אני סתם מרגישה יותר גרוע. אבל הייתי חייבת משהו, אני פשוט לא יכולה להתנתק ככה.  כן, זה אנוכי. הרי יש פה אנשים שאני מזניחה באותה מידה. אנשים שהיו פה בשבילי שהייתי צריכה אותם, ואני פשוט לא הצלחתי להחזיר להם באותה יד. אני מצטערת שאני לא טובה כמוכם. קורה שינוי, ויש לחץ, אבל בסך הכל טוב. פעם-אתה-למטה-פעם-אתה-למעלה-פעם-אתה-למטה-פעם-אתה-למעלה.

"וכמו גלגל, זה יירגע, זה יסתדר,

ונקום למשהו אחר."

בית הבובות/לא איתה.