הוא הרים אותה לאט לאט,עינייה נפתחות ונשמעה צעקה.
"מי אתה?"שאלה הילדה.
"את יודעת מי אני,רק בשבילי את באה לבית הספר זוכרת?אני זה שמופיע בחלומותייך בחודשיים האחרונים."
"זה לא יכול להיות,אתה שונה.."אמרה ודמעה נפלה מעינייה הכחולה והנוצצת.
"זה כן,אני לאט לאט יעלם,עד שלא תוכלי לראות אותי כלל,את יודעת מה את צריכה לעשות כדי להציל אותי"אמר,ונעלם.
היא פתחה את עינייה,היא הבינה את משמעות החלום,היא ידעה שהיא צריכה להשיג איתו זמן לבד.
היא ידעה שזה לא באמת היה הוא,זה רק התת מודע שלה,היא ידעה שהוא אפילו לא יודע על קיומה.
היא לקחה את הכר,והלכה לחדר של אחיה הגדול ממנה בשנה וקצת.
היא שמה את הכר בשקט על הריצפה,כי לא רצתה להעיר אותו,ונרדמה שוב.
היא הרגישה מוגנת לידו,כל פעם שהרגישה רע,הוא ידע מה קרה,בלי אפילו לשאול.
היא אף פעם לא אמרה לו לא.
השעון צילצל,והיא כבר הייתה במיטתה,אחיה העביר אותה כאשר קם.
היא התארגנה במהירות,לקחה את הכריך ורצה לכיוון בית הספר.
כאשר נכנסה לכיתה,כולה אדומה מהריצה,ונשימותיה קשות,הוא ישב שם,כמו מלאך קטן.
הוא היה שם,עם כל שומרי הראש שלו,ככה נהגה לקרוא להם,כי הם היו החומה בינה לבינו.
הוא שם לב אלייה,וחייך לה חיוך,והיא הרגישה איך הלב שלה מת בפנים,מת לאט לאט.
אוקע,יש לי המשך..
רק אני רוצה את דעתכם אם להמשיך או לא[:
♥יאנה[:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
