~ככה זה כשחיים בבועה~

אין עולם ורוד,אולי רק חלקים ממנו.

מדי פעם יופי ניצוץ של ורוד פה ושם,אך לא יותר.

ניסיתי להחייך,ניסיתי להיות מאושרת.

חייכתי לעולם,אך הוא אינו החזיר לי חיוך בחזרה.

ניסית,פעלתי בכל דרך טובה שהכרתי.

אבל נמאס לי כבר,נמאס לי להיות בתחתית,נמאס לי שדורכים עליי.

ואני לא מצליחה לשנות,אני לא מצליחה להפוך את החיים שלי למשהו טוב יותר,מאושר יותר.

אז אני לא יהיה מעורבת בדברים שונים,ואני כן אמשיך להיות לבד.

אז אני לא השקיע,אפילו לא קצת,אבוא בלי שום "סטייל".

כי כבר שמתי לב,גם כשאני משקיעה,לאף אחד לא באמת אכפת.

כולכם רק מסתכלים על התחת "המדהים" שלה,ועל כמה שהיא מושלמת.

והיא כ''כ לא,ונמאס לי ממנה,היא שטות,היא טעות.

אבל כבר לא אכפת לי,עוד קצת,רק עוד טיפה.

ואז בית ספר חדש,אנשים חדשים,וקשרים עם החברים הכי טובים.

אני באמת מצטערת שאני לפעמים ביצ'ית לכולם,אבל זה פשוט ככה,אחרת בכלל לא תשימו לב עליי,אני סתם עוד קישוט לכיתה המסריחה הזאת.

ולא אכפת לי מה תגידו,כי אם לא היה לי חזה גדול,ושיער יפה,מי לעזאזל היה שם לב עליי?

חוץ מכמובן האנשים שאוהבים אותי באמת בכיתה הזאת,והם יודעים שאני אוהבת אותם כ''כ.

ואם יקחו אותי בשבי,למי יהיה אכפת?מי בכלל ישים לב?

ואם אני אמות,מה אז?מה באמת יקרה אז?

אז כבר הבנתי שאני לא חשובה לכם,ובאמת תחילת השנה הזאת תרמה לי להבין שאני לא קיימת,אני סתם הילדה עם החזה וזאת שאוהבת לגעת לאנשים בתחת.

ואני לא רוצה שום יחס כעת,כי נו באמת,אני לא צריכה שום רחמים מסריחים,ההפך פשוט אל תתיחסו אליי,הא נכון,אתם כבר לא מתייחסים.

אז לא,אני לא אבכה,ואני כן יחייך,לא משנה אם החיוך יבוא גם מצידכם.

ובאמת,למי שאכפת..כבר ממזמן היה מדבר איתי,מה לא?

את חלקכם אני באמת אוהבת,רק שאני לא מראה את זה,כי אתם אפילו לא שמים לב

-♥-