~ככה זה כשחיים בבועה~

בעורפי היא נושפת,את המילים האסורות,אותן מילים שכבלו נשמות.

אותן מילים שהוליכו את המתים לעולם הבא.

בידי שמה מפתח,שבו אשתמש כשארצה לצאת מכאן.

והגשם מתחיל לטפטף על פניי מלאות הדם.

קמה וממשיכה ללכת,כשהמפתח בידי והמחשבות מתרוצצות בכל גופי.

נושמת בכבדות,עוד נסיון התאבדות לא מוצלח..זאת כבר הפעם השביעית,כנראה יש סיבה לזה.

התזמון לא טוב,והזמן חולף לו.

מנסה להיזכר,איך הכל התחיל,אבל כלום,תמונה לבנה בלי שום ריח,צבע או הרגשה.

אני זוכרת שביום האחרון של כיתה ו',חזרתי הביתה עם חולצה מלאה בברכות,וגם הגופיה שהייתה ממתחת,אבל כל הברכות האלה לא התגשמו.

ואת זוכרת?

את אותה הברכה שנמצאת בספר התנ''ך שנתנת לי,כי הייתי בחול מתי שחילקו אותם?

אני אוהבת אותה.

אבל לא מגיעה לי עוד הזדמנות,בכל זאת,קיבלתי מספיק כאלה,כנראה שאני לא יודעת להסתדר עם מה שיש לי,ואם מה שאין.

אף פעם לא הסתפקתי במה שיש לי,ורוב הזמן זרקתי את זה לפח.

וכל המכתבים שנכתבו בכתב היד שלי,שלעולם לא נשלחו,לעולם לא יצאו מהמעטפה.

כל הפעמים שירד גשם,והייתי חולה אחרי זה.

אני שונאת את החלק הזה,אתה התקופה הזאת.

לעולם לא יהיה מאושרת,לעולם לא אשאיר מאחורי,אך אמשיך לחייך לי חיוך מזוייף.

ורק בבית אוריד את המסכה שציירתי לי.

כל הריחות הנעימים,והטעמים המתוקים,לא יצרו אווירה נכונה,לא מתאימה.

אף אחד לא ידבר עם השפתיים שלי,ולא עם מחשבותיי.

אבל כן ידברו עד כמה גועלית הייתי,ועל כל הנזק שעשיתי.

זה לא קשה להעמיד פנים,לפחות לא מולכם,כי אתם עיוורים,אף אחד לא באמת רואה את מה שקורה לי בפנים.

ואף אחד לא רואה את היצורים על הכתפיים שמתווכחים על כל החלטה שניתנת לידי.

ואף אחד לא יצייר את מה שאני רואה,את החלומות הכי הזויים,אותם אני חולמת בעיינים פתוחות,או שלא?

או שהחלומות האלה הם לא יצר דמיוני,אלא המציאות שפוסעת לפני?

אבל כבר לא חשוב,נשאר לי רק לחיות,ולקוות לטוב שאף פעם לא יבוא.

כי המפתח שנמצא ברשותי,יפעל ברגע שהטוב יבוא.