
"החיוך שלך,הוא קר,כמו קרח,העיינים שלך,קפואות..ילדה החזיקי חזק,אני בא"
המילים האחרונות ששמעתי ממנו,ואז?לא עוד.
עייניו נעצמו בשקט,ידי על ליבו שכבר הפסיק לפעום.
זאת אני,הטיפשה,שגרמתי לו לזה..איבוד שליטה,פריקת כעסים,הכל עליי.
ואני לא באמת הקשבתי,רק הנהנתי בנימוס,ופתאום כידי מתחילה לכתוב,אני מגלה את הסיפורים שלו,
עד כמה שהיה קשה בגלל הריבים של הוריו,וסבא מת.
לא יודעת למה,לא יודעת איך,מאז שהוא נעלם,עזב,פשוט עלה למעלה.
אני מרגישה חסרת אונים לגמרי,הוא לא משגיח עליי,כי נו באמת הוא יודע שלא הקשבתי,לא ידעת.
אבל מצד שני הוא לא יתן לשומדבר לקרות לי,הרי..מזה באמת יעזור לו שהוא שוב יפגוש אותי?
ואז פקחתי את עייני,וראיתי אור כל כך חזק,כל כך בהיר,כל כך לא ממשי.
זה היית אתה,אמרת לי להיזהר,ונזהרתי.
עכשיו אחרי 4 שנים,אני מבינה אותך,כל מילה שאמרתי לי רשומה על דף שנמצא בקופסא שלך,או שלי,איך שתרצה.
-אני מקווה שאהבתם,אשמח לתגובות.-

