~ככה זה כשחיים בבועה~

היא חיה את חייה,כל יום אותו הדבר..

קמה בבוקר,מתארגנת,הולכת לבית ספר,ומשקיעה כמובן,חוזרת הביתה,אוכלת מכינה שיעורים,יושבת מול המחשב,עוד פעם אוכלת מתקלחת והולכת לישון.

רוב האנשים ככה,אבל מה שמיוחד בה,שהיא לא שומעת אף אחד,ולא,היא לא חירשת.

היא פשוט לא שומעת,מתעלמת אני מנחשת.

חייה בתוך בועה,בבועה יקרה הייתי אומרת.

יש לה כל מה שתרצה,או לפחות כמעט כל מה שהיא רוצה,אין לה אח,את האח שהיא כ''כ אהבה,לקחו לפני חצי שנה,ומי?

כמובן,מלאך המוות.

היא הייתה פעם כ''כ מלאת חיים,עם חיוך על הפנים,ועכשיו אתם שואלים?

היא עצובה,וקרה,היא לא יוצאת מהבית,חוץ מלבית ספר כמובן.

היא ילדה יפה,חמודה ומצחיקה,וחבל,כל כך חבל על אותה הילדה.

החיוך הפך לדמעות.

היופי הפך לשקיות שחורות מתחת לעיינים.

החמידות הפכה לעצב.

והצחוק? הפך לבכי.

ומה ההבדל בין דמעות לבכי?

דמעות יכולות להיות גם של אושר,בכי לא.

ואני היא אותה ילדה,אני לא אומרת שאני יפה,מצחיקה או חמודה,כי אני לא.

וכמובן שלא איבדתי אח,כי אף פעם לא היה לי אחד.

אבל איבדתי אותך ילד,או שאף פעם לא היה לי אותך?

הרי אף פעם לא ראיתי אותך,רק דרך המסך.

אף פעם לא הרגשתי את חום גופך,או הרחתי את הבושם ואותך.

אף פעם לא נישקתי את החיוך,שבמקרה הוא בעלי.

והייתי רוצה,כי ילד?

הצלחת לגרום לי להתאהב בך רק מהמילים שאמרת לי,שכתבת לי,מהקול היפה שלך.

אז תדע שאני אוהבת אותך,ואני אוהב אותך לעולם.

-3>-