~ככה זה כשחיים בבועה~

אז..רציתם?קיבלתם![:

-אגב,יש מצב שאני אעדכן עוד פרק היום,כי אני חולה,וממש משעמם לי..-

פרק חמישי-

הפלאפון של לוסי צילצל בדיוק בשעה שבע,וכאשר היא ענתה,מיכל התחילה לדבר במהירות,במשך רבע שעה לוסי שתקה והקשיבה לכל מילה של מיכל..לבסוף מיכל ניתקה,לוסי הייתה מופתעת מההתנהגות של מיכל,אך המשיכה בסידוריה.

היא לקחה את מכנס הגי'נס השחור שלה,וחולצת טי לבנה עם קישקושים ונכנסה למקלחת.

-מהצד של נדב-

הסתכלתי על השעון במחשב,השעה הייתה כבר רבע לשמונה,אולי כדי שאלך להתקלח? חשב לעצמו נדב..

בזמן שנדב נכנס להתקלח,אחיו חזר הביתה..

"היי זיו,מה אתה עושה בבית?"שאל נדב את אחיו הגדול זיו.

"הו,אתה בבית,רק רציתי לשאול אם אני יכול להלוות ממך 100 שקל?"אמר אחיו.

"הא ברור"נדב הלך לחדרו והוציא שטר של 100 שקלים מארנקו.."הנה קח,מה שוב לוקח אותה לארוחת ערב?"שאל נדב בחיוך.

"כן,אני כ''כ אוהב אותה,בכל מקרה,תודה על הכסף,ושמעתי על ההתנחלות הקטנה,שלא תהרסו את הבית כע?"אמר זיו,ולא חיכה לתשובה וקול טריקה נשמע מהסלון..

נדב נכנס למקלחת,בשעה שמונה ועשרים הוא היה מוכן,הוא לבש ג'ינס רחב,חולצת טי בצבע כחול כהה,וסידר את שיערו עם ג'ל.

-מהצד של לוסי-

"..הייתי רוצה,ממש הייתי רוצה שנשחק אמת או חובה,ויתנו לי חובה לנשק אותך,לנשק את השפתיים המקסימות שלך..התלבשתי הכי יפה,והשקעתי מעל ומעבר לתמיד,רק בשבילך,נסיך חלומותי.."כתבה לוסי ביומנה,ורצה לפתוח את הדלת למיכל.

"היי יפה"אמרה מיכל והתנפלה על לוסי בחיבוקים.."וואי,ממש השקעת,את נראת מושלם!"

"את באמת חושבת?"אמרה לוסי בהיסוס רב.

"ברור,תקשיבי אחי מסיע אותנו סבבה?" אמרה והלכה להזמין את המעלית.

"אין בעיה,רק שלא יתחיל איתי שוב"אמרה לוסי ונאנחה.

כעבור נסיעה שלקחה 10 דקות,והרבה דיבורים משעממים,הן נכנסו לביתו של נדב,הכל היה כ''כ יפה,ומוזיקה רועשת נשמעה ממערכת הסטריאו שעמדה בסוף הסלון.

"היי בננות,אתן נראות ממש יפה"אמר נדב ללוסי ומיכל כאשר נתקל בטעות בהן.

"תודה"אמרה לוסי והסמיקה,"כן תודה,רק שאני נראת זוועה לעומתה" ענתה לו מיכל.

ונדב ידע שמיכל צודקת,הוא הציע להן שתייה,והן לכו לשבת על הספה הלבנה.

-מהצד של נדב-

נדב הלך למטבח כדי להביא ללוסי ומיכל שתייה,בדרכו חזרה אליהן,נתקל בטעות בשני,וכל השתייה נשפכה עליה..

"חתיכת מפגר,תראה מה עשית לשמלה שלי!"צעקה שני צרחה מחרישת אוזניים.

"וואי סורי שני,לא ראיתי אותך"אמר נדבר עם חיוך על פניו.

"מה אתה צוחק?"אמרה ובאותה שנייה הרגיש נדב סטירה כואבת על לחיו.

"היי בנות,הנה השתייה שלכן",אמר אחרי שחזר למטבח להביא עוד שתייה..

"האמ,תודה..אתה בסדר?שמעתי שהכאפות של שני ממש כואבות"אמרה לוסי עם מבט מפוחד על פניה.

"כן,כבר התרגלתי,זה כבר לא כואב,תגידי לוסי,יש מצב שאנחנו עולים שנייה לחדר שלי?אני צריך לדבר איתך על משהו"שאל נדב את לוסי.

"האמ ברור"אמרה והרגישה כ''כ מאושרת בפנים,אך לא רצתה להראות זאת.

איך?אהבתם?אהבתן?D:

-♥-

בלי שום הודעות והערות נעבור הישר לפרק![:

ככה,שתי חברות שלי ממה הציקו לי שאני אשים עוד פרק,אז..שירל ויוליה?[:

תהנו לכן^^

-פרק 3-

כבר עברו 4 ימים מתחילת סוכות,ואני כמו מטומטמת,יושבת וחושבת עלייך,חברות שלי הזמינו אותי לצאת,וסירבתי,העדפתי לשבת בבית,ולראות את התמונות ששלחת לי לפני כמה שבועות,זוכר את אותו היום?

-פלאשבק-

באתי עלייך,כי מוקדם יותר באותו היום שאלת אותי אם אני רוצה להתכונן איתך למבחן,עניתי בחיוב,והנה אני,עם חיוך מאוזן לאוזן כבר 10 דקות מול הדלת שלך,מפחדת לצלצל.

לבסוף החלטתי שאין לי מה לפחד,הרי לא תאכל אותי,צילצלתי,שמעתי אותך רץ,פתחת את הדלת ואני כמו מטומטמת שותקת.

הזמנת אותי להיכנס,שאלת לשלומי,הצעת לי אוכל ושתיה,ואחרי זה עלינו לחדרך,ופתחנו את ספרינו.

אני זוכרת שבאותו מבחן קיבלתי 72,בטח כי כל הזמן שבו למדנו,רק חלמתי עלייך..

באותו היום התנשקנו,אבל רק בטעות,אבל אהבתי את הטעות הזאת[:

-סוף פלאשבק-

לקחתי את היומן שלי,קראתי לו סיימון,"אני לא יודעת למה,אבל הוא התאים לך,נכון סיימון?"אמרה עם חיוך על הפנים ליומן הורוד שהיה מונח על שולחנה הארוך.

"..פחדתי להסתכל לך בעיינים,כי ידעתי שאני לא הצליח להחזיק את הדמעות שאיימו לצאת,פתחתי את המחברת,והתחלתי לצייר,לבבות,פרחים ועוד סתם מילים באנגלית.."כתבה ידה הרועדת של לוסי,ודמעה הופיעה בעייניה.

סיימון ידע הכל,והיה צריך לעכל הכל,הוא ידע כמה רע ללוסי,ועד כמה שהיא מאוהבת בנדב,הוא ידע עד כמה נדב איננו מעוניין בלוסי ועד כמה שהוא פוגע בלוסי,סיימון ספג הכל,במיוחד את הדמעות המלוכות של לוסי.

לוסי סגרה את יומנה,והחזירה אותו למקומו,הדליקה מוזיקה איטית עצובה ודיכאונית ישבה לה על עדן החלון,והתחילה לשיר.

-מהצד של נדב-

"..פחדתי לקרוא לך,פחדתי להשמיע את שמך לשווא,שם יפה כ''כ.."

תמיד אהבתי לקרוא שירים,אבל יותר מזה,אהבתי לכתוב אותם,מגירה שלמה,מגירה כ''כ גדולה,שמכילה אך ורק שירים עלייך נסיכה חשב לעצמו נדב,הוא ידע שהיא בחיים לא תקרא אפילו לא שיר משירו,אך הוא המשיך לכתוב,ולאט לאט,המגירה התמלאה ברוע,אהבה ובדידות.

נדב שם את שיריו הרועשים והתחיל לבכות,דמעות מלוכות,דמעות קשות ירדו על הכרית שהייתה מונחת לה על המיטה,הוא רצה לעזוב ולהעלם,היה קשה לו מידי לספוג הכל,הוא כל כך רצה את לוסי,את המלאך הקטן שלו,ככה נהג לקרוא לה בשיריו.

-אז,אהבתם?D:-

♥

היא רצתה אותו בכל ליבה,אבל,היא לא בדיוק הבינה למה.

הוא לא מתייחס אלייה ברצינות,לוקח אותה כבדיחה מהלכת.

נדב קראו לו,חבל,השם כ''כ לא התאים לו,לא היה לו קמצוץ של נדיבות.

-מהצד של נדב-

והיא נכנסה לחדר,כ''כ יפה וזוהרת,חייכתי אליה והיא חייכה חזרה,אבל משהו בחיוך שלה היה קר,חשבתי שקרה לה משהו,אך פחדתי לגשת אליה,

כי בטח כמו תמיד היא הייתה מנפנפת אותי.

לוסי,הילדה היחידה שהצליחה לחדור ללב שלי,הילדה היחידה שהצליחה להוריד לי את האגו ברמות מטורפות.

והנה הוא בא,מחבק אותה,מנשק אותה,הם צוחקים,היא כבר שוכחת ממני,כי אני יודע,אין לי דרך להתמודד מולו.

הוא הרי מכיר אותה הכי טוב,מכל החברות שלה.

-מהצד שלה,של לוסי-

"והנה הוא בא,מנשק,מחבק,מעודד,שואל,משהו שאתה אף פעם לא היית עושה,אף פעם לא העלת על דעתך שאני כן רוצה חיבוק נדב"?מילמלה לעצמה ודמעה עלתה בעינייה היפה והעייפה מבכי.

רון שאל לשלומי,רון,הידיד הכי טוב בעולם,אמרתי לו שהכל בסדר,אך בלבי ידעתי שהוא לא האמין.

היום עבר בסדר,דיי מצחיק אפשר לומר.

רק חבל,חבל שעכשיו מתחילה חופשת סוכות,אני לא אראה אותך כמה ימים,אסון.

-ושוב,יש המשך[:  אם תגידו שאתם רוצים המשך,אז יהיה[:-

-♥-

זה הזמן שלי לעוף,לפרוס כנפיים,ולעוף,לארצות שונות,רחוקות,חמות,קרות,פשוט שונות.

זה הזמן שלי להתבגר,להבין שלא הכל סובב סביב ריכולים,ודברים מגעילים.

זה הזמן שלי להבין,שאת לא באמת חברה,ואתה לא באמת ידיד,אתם שניכם גועליים.

זה הזמן שלי להסתכל במראה,להגיד שאני כן שווה,ושאף בנזונה לא ישנה לי את הדעה.

זה הזמן שלי להראות שאני לא ביישנית,ויש לי כוח ועוצמה להשתנות.

זה הזמן שלי להפוך להיות מי שאני באמת רוצה להיות,ולא שקר גס כמו שאני עכשיו,נכון שהתחלתי,אבל נשאר עוד הרבה.

זה הזמן שלי להבין שהחיים זה תקופה מסויימת,מהרגע שאני נולדת ועד הרגע שאני מתה,ואני צריכה לנצל אותם.

זה הזמן שלי להפסיק לבכות,להפסיק לחשוב על בנים,ולהתרכז בלימודים.

זה הזמן שלי להפסיק להכאיב לעצמי בצורה הכי כואבת,לא פיזית,אלא נפשית בגללך,ורק בגללך,רק בגלל שאתה מפגר.

זה הזמן שלי,להבין,לדעת ולהשתנות,וככה,תראו אותי,שונה,מבוגרת יותר,שווה יותר,פחות "שמנה",פחות זנותית,יותר אני.

"אז תקח את הלב שלי,אני לא צריכה אותו,הרי..הוא שלך,והוא תמיד היה שלך."

אז כל יום אני אעשה טיפה יותר,

אז כל יום,אני אשתנה בצורה,שלא תמיד יראו.

אז כל יום אני אהפוך להיות יותר אני,ולא את.

כל הזמן קנאתי בך,כי היית מוצג מוגמר,היית מושלמת,ועכשיו כראיתי אותך מקרוב,הבנתי עד כמה שאת שפלה,ומגעילה.

פשוט דוחה אותי לעמוד לידך,פעם הייתי הבובה שלך,והפסקתי ולתמיד.

אף אחד לא ילביש אותי,אני לא איזה ברבי מפגרת.

יש לי רגשות,ואני בהחלט לא עשויה מלפסטיק.

רוצים לנסות?זרקו אותי מהגג של עזריאלי ונראה אם אני אמות,כי ברבי לא,בטח תעוף לה יד או רגל,וזהו.

אבל אותה יהיה ניתן לתקן,ואותי?רק לקבור באדמה.

-♥-

הוא הרים אותה לאט לאט,עינייה נפתחות ונשמעה צעקה.

"מי אתה?"שאלה הילדה.

"את יודעת מי אני,רק בשבילי את באה לבית הספר זוכרת?אני זה שמופיע בחלומותייך בחודשיים האחרונים."

"זה לא יכול להיות,אתה שונה.."אמרה ודמעה נפלה מעינייה הכחולה והנוצצת.

"זה כן,אני לאט לאט יעלם,עד שלא תוכלי לראות אותי כלל,את יודעת מה את צריכה לעשות כדי להציל אותי"אמר,ונעלם.

היא פתחה את עינייה,היא הבינה את משמעות החלום,היא ידעה שהיא צריכה להשיג איתו זמן לבד.

היא ידעה שזה לא באמת היה הוא,זה רק התת מודע שלה,היא ידעה שהוא אפילו לא יודע על קיומה.

היא לקחה את הכר,והלכה לחדר של אחיה הגדול ממנה בשנה וקצת.

היא שמה את הכר בשקט על הריצפה,כי לא רצתה להעיר אותו,ונרדמה שוב.

היא הרגישה מוגנת לידו,כל פעם שהרגישה רע,הוא ידע מה קרה,בלי אפילו לשאול.

היא אף פעם לא אמרה לו לא.

השעון צילצל,והיא כבר הייתה במיטתה,אחיה העביר אותה כאשר קם.

היא התארגנה במהירות,לקחה את הכריך ורצה לכיוון בית הספר.

כאשר נכנסה לכיתה,כולה אדומה מהריצה,ונשימותיה קשות,הוא ישב שם,כמו מלאך קטן.

הוא היה שם,עם כל שומרי הראש שלו,ככה נהגה לקרוא להם,כי הם היו החומה בינה לבינו.

הוא שם לב אלייה,וחייך לה חיוך,והיא הרגישה איך הלב שלה מת בפנים,מת לאט לאט.

אוקע,יש לי המשך..

רק אני רוצה את דעתכם אם להמשיך או לא[:

♥יאנה[:

-מהיומיום-

אני ויולקה יצאנו לקניות[:

ודני הצטרף,מסכן הילד^^

קיצר,קניתי........איפור~!*סגידה*

קיצר,כתבתי משהו,הוא לא אמיתי,או שכן?

ביוש3>

"אני יהיה לי אש מאנשים קרים"

איך אפשר להיות אש?

במיוחד שמסביבך יש אנשים,מלאי גועל,ומחשבות חסרות משמעות.

אבל כבר הבנתי משהו,כולם ככה,תחשבו על זה.

תמיד יהיה רע,ורע,ורע.

וגם כשיהיה טוב,יהיה רע.

וזה כבר חלק מאד מרכזי בחיים שלי,לבכות.

אני יודעת שאף אחד מכם,לא באמת שווה את הדמעות שלי,אבל אני אמשיך לבכות.

אני מנחשת שאני כבר אוהבת לבכות,זה מפגר אני יודעת.

אני בוכה כי אני אוהבת אותך.

אני בוכה שאני לא יכולה לראות אותך.

אני בוכה על זה שאף אחד לא באמת ישב איתי,ויקשיב לי.

והרבה מכם אומרים:"נו ספרי ספרי"

אבל זה רק כי משעמם לכם באותו הרגע.

אף אחד מכם לא באמת יבוא אליי,להפתיע אותי.

מן ביקור פתע כזה..כזה שיעלה לי חיוך על הפנים.

אף אחד מכם לא באמת יזמין אותי עליו.

כי מה אתם צריכים אותי?באמת מה..

אני גם אוהבת לבכות בגשם,ללכת ברחוב,ופשוט לבכות.

להאזין למוסיקה עצובה,ולבכות.

כי אף אחד לא ישמע,אף אחד לא יראה.

כי הגשם שוטף,שוטף כל טיפת רוע.

"אני שייכת לעולם שלך כבר שנים רבות,גדלתי איתך.

ואז עזבת אותי,ועכשיו?אתה אפילו לא זוכר אותי."