~ככה זה כשחיים בבועה~

בעורפי היא נושפת,את המילים האסורות,אותן מילים שכבלו נשמות.

אותן מילים שהוליכו את המתים לעולם הבא.

בידי שמה מפתח,שבו אשתמש כשארצה לצאת מכאן.

והגשם מתחיל לטפטף על פניי מלאות הדם.

קמה וממשיכה ללכת,כשהמפתח בידי והמחשבות מתרוצצות בכל גופי.

נושמת בכבדות,עוד נסיון התאבדות לא מוצלח..זאת כבר הפעם השביעית,כנראה יש סיבה לזה.

התזמון לא טוב,והזמן חולף לו.

מנסה להיזכר,איך הכל התחיל,אבל כלום,תמונה לבנה בלי שום ריח,צבע או הרגשה.

אני זוכרת שביום האחרון של כיתה ו',חזרתי הביתה עם חולצה מלאה בברכות,וגם הגופיה שהייתה ממתחת,אבל כל הברכות האלה לא התגשמו.

ואת זוכרת?

את אותה הברכה שנמצאת בספר התנ''ך שנתנת לי,כי הייתי בחול מתי שחילקו אותם?

אני אוהבת אותה.

אבל לא מגיעה לי עוד הזדמנות,בכל זאת,קיבלתי מספיק כאלה,כנראה שאני לא יודעת להסתדר עם מה שיש לי,ואם מה שאין.

אף פעם לא הסתפקתי במה שיש לי,ורוב הזמן זרקתי את זה לפח.

וכל המכתבים שנכתבו בכתב היד שלי,שלעולם לא נשלחו,לעולם לא יצאו מהמעטפה.

כל הפעמים שירד גשם,והייתי חולה אחרי זה.

אני שונאת את החלק הזה,אתה התקופה הזאת.

לעולם לא יהיה מאושרת,לעולם לא אשאיר מאחורי,אך אמשיך לחייך לי חיוך מזוייף.

ורק בבית אוריד את המסכה שציירתי לי.

כל הריחות הנעימים,והטעמים המתוקים,לא יצרו אווירה נכונה,לא מתאימה.

אף אחד לא ידבר עם השפתיים שלי,ולא עם מחשבותיי.

אבל כן ידברו עד כמה גועלית הייתי,ועל כל הנזק שעשיתי.

זה לא קשה להעמיד פנים,לפחות לא מולכם,כי אתם עיוורים,אף אחד לא באמת רואה את מה שקורה לי בפנים.

ואף אחד לא רואה את היצורים על הכתפיים שמתווכחים על כל החלטה שניתנת לידי.

ואף אחד לא יצייר את מה שאני רואה,את החלומות הכי הזויים,אותם אני חולמת בעיינים פתוחות,או שלא?

או שהחלומות האלה הם לא יצר דמיוני,אלא המציאות שפוסעת לפני?

אבל כבר לא חשוב,נשאר לי רק לחיות,ולקוות לטוב שאף פעם לא יבוא.

כי המפתח שנמצא ברשותי,יפעל ברגע שהטוב יבוא.

אל תשקר לי בנוגע למה שאני מרגישה,אתה לא יודע כלום,אתה לא תרגיש את זה.

המון בנות אמרו לי את זה,ותמיד חשבתי לעצמי,על מה אתן מדברות אתן מדהימות..אף פעם לא חשבתי לעצמי שאראה את עצמי במראה ואחשוב כמוהן.

תמיד אהבתי את עצמי,עד שראיתי במו עיני את המספר שהיה רשום על המשקל שעליו עמדתי באותו הרגע.

ראיתי אותי,הורדתי את החולצה,ראיתי את זה,אני שמנה,ואף אחד לא יגיד לי שאני לא.

וכל מי שיעזוב אותי בגלל ההרגשה הזאת? לא שווה אותי,כי הוא לא יעזור לי להתגבר על הקשיים שלי,על המורדות שלי,ברגע הכי קשה הוא יעזוב אותי.

ואני יודעת שאני אוכל להתגבר על זה,כי בסה''כ מה? אני צריכה עזרה ועידוד להמשיך.

ואני לא מתכוונת להרוס את עצמי,ולא אני לא אקיא.

ואני יודעת שזאת אולי מחשבה מוטעת לפי דעת כמה אנשים,אבל עובדה שהחצי השני,כל כך נחמד שהוא מזכיר לי את זה בכל יום.

עד כמה שאני גועלית,

עד כמה שאני שמנה,

עד כמה שאני לא שווה.

ונכון אני גועלית,ואני מנסה להיות נחמדה כמה שאפשר,עד גבול מסויים.

ונכון אני שמנה,אבל מה דעתכם במקום לרדת עליי בגלל זה,לעודד אותי לשנות את זה בדרך טיפה יותר חיובית?

ואני כן שווה,אבל צנועה,ולא מראה את כמה שאני שווה,כמו בנות אחרות במקום המסריח מגועליות הזה.

ואני כן הולכת לעזוב את כל מה שאני מכירה,לעזוב את כל מה שאני אוהבת,כי פגעתם בי.

כל אחד בהערה מזלזלת,בשיחה בטלפון בטון מזלזל.

אבל בכל זאת היו כמה שכן עזרו,וכן תמכו,ולהם אני אומרת תודה,על הכל,רק חבל שאתם לא מכבדים אותי ואת ההחלטות שלי.

הילדה הזאת,השמנה הזאת,תעלם.

אני אחזור למה שהייתי פעם,ככה אתם ביקשתם.

"אף פעם לא בכיתי סתם,כל דמעה הייתה במקומה,אז תשתוק ולך מכאן."

עולם מלא ברגשות,אכזבות,שקרים ואהבות.

פליטת פה,בליעת הברה,ניתנת יחס,פגיעה עצמית.

עקירת לב,נפילה לתהום,בכי בלילות,חיוך מזוייף בימים.

עולם מלא בנפשות אבודות,מלא בפחד,כעס..זיוף.

על הכף מוטלות,מצד אחד הבגידות מצד שני הזכרונות.

בעולם שהכל בו כבר מת,התעוררת לחיים חדשים ישנים.

פתיחת דף חדש,סגירת מעגל,הכל תלוי בי,בך,בשנינו.

בעולם מלא בעשן אפור מאהבה,מתקשה לנשום,

נחנקת.

מנסה לפתוח את עייני,והדמעות משתלטות,

בוכה.

מנסה לחייך גם כשאין שום מוצא,אך החיוך..

נמחק.

בלית ברירה ממשיכה לנשום,ממשיכה לחיות..

ממשיכה לחשוב עלייך נפלאות,גם כשזה כבר לא נכון,

גם כשאני מגלה שאין לי סיבה לרצות אותך,לרצות את זה.

לוקחת את כדורי הזכרונות שמתגלגלים להם במסדרון.

מסתכלת,בוחנת,כשאני מוצאת אחד טוב,מנפצת אותו לשניים,

ואת הרעים? לוקחת ושמה במגירה.

כותבת לך את המכתב שלעולם לא תקבל.

רוצה שתדע מילים בלי הסבר למה שקרה.

שום קשקוש,בשום צבע ורצון לא יעזור לך הפעם.

שום מתנה בעלת ערך לא תחבר את ליבי לשלם.

כי מרוב הפציעות,הרסיסים קטנים,מחליקים לך מהידיים,

מסתכל עליי מאוכזב,רוצה לעזור..לא יודע איך.

בעודי מדממת על הרצפה,מנסה לעזור,אך לזה אין עדיין מרפא.

רק רציתי להגיד,כשאהיה בעולם הבא,אשמור עלייך,כך שלא תצטרך לפגוש בי שוב.

*מסתכלת בראי,ולא רואה את עצמי,כנראה כבר הלכתי,אבל איני רוצה להיות תקועה פה,רוצה לעזוב,אני יודעת שנשארו לי עוד הרבה דברים לעשות,משימות להשלים,אבל את זה תצטרך אתה כבר לעשות,נתתי לך את לבי,כעת הוא בידייך,אומנם שבור לרסיסים,אבל הוא אצלך,ואל תתן אותו לאף אחד.*

שלום כולם,מקווה שהיה לכם שבוע טובD:

"..כשפנייך מכוסות דמעות,כשידייך נוטפות דם,כשאתה כבר לא רוצה בי..לא רוצה לדעת,לא רוצה לגעת,פשוט לא מבין.

ורק כאשר זה יקרה,אתן לך את ליבי,כי איני רוצה להיות שמחה,איני רוצה להסתובב ברחוב כשעל פני מסכת החיוך.

לעולם לא אקח משהו בשבילי,כי אני רוצה להיות לבד,בודדה..."

~סתם משהו שעלה לי לראשD:~

Oh...
I feel like I've been locked up tight
For a century of lonely nights
Waiting for someone
To release me


You're licking your lips and blowing kisses my way
But that dont mean I'm gonna give it away
Baby, baby, baby
(baby, baby, baby)


Oh whoa...
My body's saying let's go
Oh whoa...
But my heart is saying no

~~~~~~~~~~~~~~

מי שרוצה תוסיפי אותי למסן,באלי להכיר אנשיםD:

3>אוהבת!

*אני אערוך יותר מאוחר עם משהו שכתבתיD: ועוד כמה דברים!*

אין עולם ורוד,אולי רק חלקים ממנו.

מדי פעם יופי ניצוץ של ורוד פה ושם,אך לא יותר.

ניסיתי להחייך,ניסיתי להיות מאושרת.

חייכתי לעולם,אך הוא אינו החזיר לי חיוך בחזרה.

ניסית,פעלתי בכל דרך טובה שהכרתי.

אבל נמאס לי כבר,נמאס לי להיות בתחתית,נמאס לי שדורכים עליי.

ואני לא מצליחה לשנות,אני לא מצליחה להפוך את החיים שלי למשהו טוב יותר,מאושר יותר.

אז אני לא יהיה מעורבת בדברים שונים,ואני כן אמשיך להיות לבד.

אז אני לא השקיע,אפילו לא קצת,אבוא בלי שום "סטייל".

כי כבר שמתי לב,גם כשאני משקיעה,לאף אחד לא באמת אכפת.

כולכם רק מסתכלים על התחת "המדהים" שלה,ועל כמה שהיא מושלמת.

והיא כ''כ לא,ונמאס לי ממנה,היא שטות,היא טעות.

אבל כבר לא אכפת לי,עוד קצת,רק עוד טיפה.

ואז בית ספר חדש,אנשים חדשים,וקשרים עם החברים הכי טובים.

אני באמת מצטערת שאני לפעמים ביצ'ית לכולם,אבל זה פשוט ככה,אחרת בכלל לא תשימו לב עליי,אני סתם עוד קישוט לכיתה המסריחה הזאת.

ולא אכפת לי מה תגידו,כי אם לא היה לי חזה גדול,ושיער יפה,מי לעזאזל היה שם לב עליי?

חוץ מכמובן האנשים שאוהבים אותי באמת בכיתה הזאת,והם יודעים שאני אוהבת אותם כ''כ.

ואם יקחו אותי בשבי,למי יהיה אכפת?מי בכלל ישים לב?

ואם אני אמות,מה אז?מה באמת יקרה אז?

אז כבר הבנתי שאני לא חשובה לכם,ובאמת תחילת השנה הזאת תרמה לי להבין שאני לא קיימת,אני סתם הילדה עם החזה וזאת שאוהבת לגעת לאנשים בתחת.

ואני לא רוצה שום יחס כעת,כי נו באמת,אני לא צריכה שום רחמים מסריחים,ההפך פשוט אל תתיחסו אליי,הא נכון,אתם כבר לא מתייחסים.

אז לא,אני לא אבכה,ואני כן יחייך,לא משנה אם החיוך יבוא גם מצידכם.

ובאמת,למי שאכפת..כבר ממזמן היה מדבר איתי,מה לא?

את חלקכם אני באמת אוהבת,רק שאני לא מראה את זה,כי אתם אפילו לא שמים לב

-♥-