בתוך קופסת זכוכית

משחיזה את הקלפן, כדי שיהיה קל יותר לקלף מעלייך את הקליפות.

עשיתי חתך קטן שבינתיים גדל מיום ליום. מתוכו יוצאות ים של חתיכות פאזל שמתפזרות על הרצפה.

אלפי חתיכות, מליונים.

אני משנסת מתניים, מוכנה להתחיל בעבודה, מתרכזת וחושבת טוב טוב מאיפה להתחיל.

מעולם לא הייתי טובה כל כך בהרכבת פאזלים, אם הייתי יודעת שיגיע יום ואאלץ להרכיב פאזל כה גדול ומסובך, הייתי מתחילה להתאמן כבר מגיל 6, אבל לא קיבלתי אזהרה מראש.

זה עשוי לקחת לי זמן את יודעת, תנסי לא להתלונן, אני הססנית בדברים האלה. לא בטוחה איזו חתיכה מתחברת לאן, הופכת את החתיכות, מנסה לשלב אותן. פה ושם הולך לי, פה ושם מסתבך לי.

את מורכבת מכל כך הרבה חתיכות שזה כמעט בלתי אפשרי. ככל שהזמן עובר את רק פורסת לפני עוד ועוד חתיכות, מראה לי עוד ועוד צדדים.

אני מתבלבלת, אבל לא מוותרת. אני אמשיך לפצח אותך. את מניעה אותי.

המסתורין שאופף אותך וכל החתיכות הפזורות, החסרות סדר ופרופורציה האלה, זה רק גורם לי לרצות אותך יותר.

תמיד ידעתי שיש לי סבלנות לדברים שאני רוצה להשיג, אבל איתך נוכחתי לגלות שהיא די עצומה. אני באיטיות משגעת עושה צעדים, מרכיבה והורסת.

את בדרכך שלך, מחליטה מתי לשחרר עוד חתיכה ומתי לשתוק.

זה מן ריקוד פאזל שכזה.

 זה כנראה ריקוד לאנשים כמוני, שלא בדיוק יודעים לרקוד ולא בדיוק יודעים להרכיב פאזלים,

אבל יש להם סבלנות ללמוד.

ממשיכה להרכיב את החתיכות הקיימות ומחכה שתחזרי לחלק לי עוד קצת ממך.