בתוך קופסת זכוכית

Go go go

The wind blows behind your back,

have no fear, no regret.

She's there with her crystal sight,

reducing everything that's on her mind.

you're stuporous of her silence

Run run run

You may catch her ti'll the break of dawn.

The singing of a thousand crows,

where did she go?

Hushing every beat of her heart,

making doom with your desire

Burning flame that's waht she is.

You stagger and wait

for your constant craving

Breath breath breath

It's a puzzle of a hundred days.

Surrender to her haze.

she's there with her crystal sight,

reducing everything that's on her mind.

I'ts the puzzle dance,

so you move.

and then again, you dance

you dance.

הפעם אין מוצא מלהסחף אחרי הדברים.

אולי קודם עוד האמנתי שלמדתי לפתח שליטה על הרגשות האלה, אבל אתמול הכל התפוצץ לי בפנים.

יש משהו בלהתאהב שהוא יותר מידי כואב.

לפעמים נראה לי שאולי זו רק אני שלא לוקחת את הדברים נכון, או שמכניסה לעצמי לראש מחשבות מיותרות, יכול להיות?...

היה נדמה לי שהפעם אני אקח את זה הרבה יותר נורמלי ולאט. הלוואי וכך זה היה, שלו כזה ולא מאיים ולא מפחיד ולא מעיק.

חיפשתי חודשים את השקט הזה, לא בא לי שהוא יתערער שוב. לא בא לי שאף אחד יצליח לערער את עולמי שוב.

באמת שהפעם אני מבולבלת, מעצמי וממך ובעיקר מההרגשה ומחוסר היכולת להבין מה באמת מתרחש.

בא לי שהזמן יעבור.

"תני לה ללכת, תנשקי מרחוק.

תני לה ללכת, שחררי. שתלך ותבוא לפעמים"...

קודם כל אני, אחר כך כל מה שמעבר.

אמן.

משחיזה את הקלפן, כדי שיהיה קל יותר לקלף מעלייך את הקליפות.

עשיתי חתך קטן שבינתיים גדל מיום ליום. מתוכו יוצאות ים של חתיכות פאזל שמתפזרות על הרצפה.

אלפי חתיכות, מליונים.

אני משנסת מתניים, מוכנה להתחיל בעבודה, מתרכזת וחושבת טוב טוב מאיפה להתחיל.

מעולם לא הייתי טובה כל כך בהרכבת פאזלים, אם הייתי יודעת שיגיע יום ואאלץ להרכיב פאזל כה גדול ומסובך, הייתי מתחילה להתאמן כבר מגיל 6, אבל לא קיבלתי אזהרה מראש.

זה עשוי לקחת לי זמן את יודעת, תנסי לא להתלונן, אני הססנית בדברים האלה. לא בטוחה איזו חתיכה מתחברת לאן, הופכת את החתיכות, מנסה לשלב אותן. פה ושם הולך לי, פה ושם מסתבך לי.

את מורכבת מכל כך הרבה חתיכות שזה כמעט בלתי אפשרי. ככל שהזמן עובר את רק פורסת לפני עוד ועוד חתיכות, מראה לי עוד ועוד צדדים.

אני מתבלבלת, אבל לא מוותרת. אני אמשיך לפצח אותך. את מניעה אותי.

המסתורין שאופף אותך וכל החתיכות הפזורות, החסרות סדר ופרופורציה האלה, זה רק גורם לי לרצות אותך יותר.

תמיד ידעתי שיש לי סבלנות לדברים שאני רוצה להשיג, אבל איתך נוכחתי לגלות שהיא די עצומה. אני באיטיות משגעת עושה צעדים, מרכיבה והורסת.

את בדרכך שלך, מחליטה מתי לשחרר עוד חתיכה ומתי לשתוק.

זה מן ריקוד פאזל שכזה.

 זה כנראה ריקוד לאנשים כמוני, שלא בדיוק יודעים לרקוד ולא בדיוק יודעים להרכיב פאזלים,

אבל יש להם סבלנות ללמוד.

ממשיכה להרכיב את החתיכות הקיימות ומחכה שתחזרי לחלק לי עוד קצת ממך.