מחוץ לבועה

9:23 בבוקר, הרבה אנשים ישנים עכשיו, ואני כותב פה.

אז מה קורה עם החיים שלי? הרבה, כמו תמיד. גיליתי שאיכשהו כל יום מביא איתו משהו חדש. טוב, כמעט כל יום.

הייתי עם מישהי,נפרדתי ממישהי, הייתה לי עבודה, עכשיו יש לי חצי ממנה.

אבל עזבו את זה, בואו נדבר על למה אני כאן.

אני לא מהכותבים הקבועים, אני לא כותב על בסיס קבוע, לא בגלל עיקרון כלשהו, אלא סתם בגלל חוסר רצון, זה לא שאני יושב פה ואומר לעצמי "לא, היום אני לא אכתוב,ממש לא" אני בכלל לא מגיע לשלב הזה.

התחלתי להשקיע קצת בכושר לאחרונה, מאז שהפסקתי עם הטניס אני מרגיש יותר ויותר שאני לא בכושר. אני לא שמן, ממש לא, יש כאלו שאומרים שאני אפילו קצת רזה מדי, אבל זה מה שמפריע לי, אני לא רוצה להראות כמו עיפרון, אני רוצה להיראות טוב.

אין שום דבר רע בלרצות להראות טוב, רצתי במירוץ NIKE בתל אביב, 10 ק"מ, בלי שום הכנות מוקדמות, פעם ראשונה בחיי שרצתי אותם, ועשיתי את זה מתוך המחשבה שאני יכול לעשות את זה, כל הזמן אמרתי לעצמי שאני יכול לסיים את זה, ושאני רוצה לראות מה סף הסיבולת שלי.

בשעה ועשרים דקות אני סיימתי את כל 10 הק"מ האלו.

אז מה עכשיו? אפשר לומר שאני כבר בכושר, נכון שזה היה לפני כמה חודשים, אבל בכל זאת. לא, זה לא מספיק.

שרירי ידיים, שרירי חזה, נכון שאפשר לומר שאני צריך לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל זה עניין של שיפור עצמי, אני אציב לעצמי את המטרה הזאת ואני אשיג אותה.

 בלי מכון כושר (כסף, אך ורק כסף), בלי שום אביזרים בבית (אין לי כסף למכון כושר יהיה לי כסף למשקולות?), אלא רק בעזרת הנחישות.

אולי באחד מהקטעים הבאים שאני אכתוב אני אספר על זה שהצלחתי, אולי אספר על זה שנכשלתי, אבל לפחות אני אנסה.

הדבר היחידי שממנו תמיד חששתי ותמיד אחשוש זה שאראה כמו האנשים האלו שניסו ולא הצליח להם, והורידים שלהם בולטים בצורה מגעילה כזאת, זה כל כך מגעיל, אני לא רוצה להראות ככה, ממש לא.

הגעתי לכתוב את הקטע הזה בכך שחיפשתי בנענע מדריכים לכושר, כמו שיש בYNET, מדריכים של מדריכי כושר מוסמכים. מצאתי כבר שניים, אני רק צריך עוד אחד. אני מנסה לעשות את זה בצורה של שלושה תרגילים: שכיבות סמיכה, כפיפות בטן, הרמת משקולות (אילתרתי משהו). יש לי כבר שניים, רק להרמת משקולות אני רוצה תרגיל נכון.

הישגים אישיים בעניין הפיזי, זה גם משהו שאני רוצה לדבר עליו.

שמתי קו מפריד כי זה נושא אחר קצת.

אני מאוד אוהב לרוץ, הרבה זמן זה ככה, זה כיף ופשוט. אתה לוקח את עצמך ורץ, אבל אף פעם לא לקחתי את זה בצורה מקצועית.

בתיכון שלי יש מישהו שתמיד מגיע לפני, אני תמיד מגיע מקום שני או שלישי בריצות ארוכות, וזה מפריע לי, אבל אני יודע שאני לא אלך וארוץ כל יום, או אלך למדריך כושר.

אין לי בעיה ענקית עם זה, כי אני יודע שאני לא רוצה להיות ספורטאי מקצועי, אני אוהב את הספורט בתור תחביב, אבל אי אפשר להתעלם מתחושת האכזבה כל פעם שאתה מגיע מקום שני.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שאם אני אתאמן מספיק אני אוכל להגיע ליותר, יכול להיות שחוסר ההתמדה והנחישות שלי זה החולשה הכי גדולה שלי.

*נקודה שלא קשורה לשום דבר שנאמר פה: הרבה זמן לא דיברנו, אני לא יודע למה, אבל אני מתגעגע אלייך, יכול להיות שנפגעת ממני, יכול להיות שלא, פליז אל תנתקי קשר בלי לומר כלום, רק תאמרי לפני, כמו שאמרו לי בעבר.

לסיום:

אני לא מעשן, אני לא שותה, אני לא אוכל מספיק.

אז למה אני מרגיש כל כך רע לגבי איך שאני מנהל את הגוף שלי?