המורה שלי להיסטוריה פשוט מתנכל לי. ולמה אני אומרת את זה?

כי פשוט אין דרך אחרת להסביר את הציונים המזעזעים שהוא מפזר לי כל השנה.

אחרי כל מבחן, בוחן או עבודה - אני פשוט לא מסוגלת להפסיק לבכות בגללו.

זה כל כך פוגע שאחרי שעות שאני משקיעה את הנשמה הוא פשוט יורק לי בפרצוף.

ובכל שאר המקצועות הציונים שלי ממש טובים אבל הוא יש לו משהו נגדי וזה פשוט צורח דרך המבטים שלו.

אני לא מסוגלת לתאר כמה זה מכאיב לי, כי אני כל כך משתדלת ואני עושה את כל מה שאפשר כדי לרצות אותו

אבל זה מתחיל להרגיש לי כמו ניצול וסחיטה רגשית ואני ממש לא רוצה להיות חלק מזה.

הבעיה שלי שאני פשוט כל כך חסרת ביטחון שאני מפחדת לפתוח את הפה ולספר למישהו [מחוץ המשפחה].

אבל האמת, הפעם זה באמת עבר את הגבול וההורים שלי מתכוונים להתערב.

נמאס לי לבכות בגללו, אבל זה כואב לי.

האדם מטבעו מתעסק בפחדים מהמוות. לכל אחד בלב יש פחד מדרך מסויימת בה ייתכן שיסיים את חיו.

אך מהי הדרך בה הייתם רוצים לסיים את חייכם? שאלה למחשבה.אני חושבת שצריך לדבר על המוות ועל כל המשמעויות שלו כדי לא לאגור את הפחדים בתוכנו.

אני שמה לב שילדים בשכבה שלי [יא'] עדיין מלאים בחרדות מהמוות, וזה הגיוני - כמעט ולא מדברים על זה. גם אני מפחדת. כי מה שלא ידוע הוא תמיד מפחיד.

אז אני הייתי רוצה למות כשהילדים שלי כבר נשואים, אחרי שראיתי את הנכדים שלי, אחרי שהגשמתי את כל החלומות ברי הביצוע, אחרי שהשארתי אחריי ספר עם סיפור חיי למען יראו ויירעו [ולמען יתחזקו ויקחו כוחות בעת משבר], אחרי שמיציתי את יכולותיי.

זה יהיה במיטה, בעת חלום. בעודני אחוזה בדמויות היקרות לי, ועד הרגע שהכל נגמר ואין העיניים מסוגלות להחזיק מעמד, והלב יוצא לפנסיה.

מה אתכם? איך אתם הייתם רוצים לסיים את חייכם? מה אתם רוצים להספיק לעשות לפני זה? והאם אתם מפחדים?