אני קוראת לבחור שלי ילד ככינוי חיבה. לפעמים אני תוהה אם זה מעליב אותו, אם זה מוזר לו שהחברה שלו, שבכלל קטנה ממנו בשנה, קוראת לו ילד. אולי הוא נפגע מזה, כי הוא הרי נמוך ממני ושוקל הרבה פחות ממני (הפרט האחרון לא מפתיע. אני תמיד בוחרת בבחורים רזים במיוחד). אבל יש בו משהו תמים, משהו אנרגטי וסקרן שאני אוהבת, לפעמים הוא באמת מזכיר לי ילד כשאני מזכירה לעצמי ילדה. שני ילדים יושבים באמבטיה, שני ילדים מחקים אנשים עם פיגור, שני ילדים רודפים אחד אחרי השנייה וצוחקים. אני אוהבת ילדים, אני אוהבת את הילדות שלי. אני אוהבת את הבחור שלי.

  לפעמים הוא עצוב ואני לא מבינה למה. אני חושבת שהפכתי אותו לעצוב, ככול שהזמן עובר ואנחנו ביחד אני נהיית שמחה ומסודרת יותר, והוא מאבד כל תחושה. לא רוצה לצאת, לא רוצה לעשות, אם יכול היה להפסיק לנשום לזמן מה אני חושבת שהוא היה בוחר בכך. ואני תוהה אם זה אני, אם אני הגורם לכך שהאדם השני שאוהב אותי בחיי נכנס עמוק יותר ויותר לתוך דיכאון. אני ככול הנראה מתייחסת אליהם ממש גרוע. או בוחרת אותם ממש גרוע. או שניהם.

  מתחת לשכבות האדישות וענני הערפל אני יודעת שהוא נמצא שם. הוא שם, והוא שלי, ויש לו מוח שרץ למרחקים ודמיון מחריד ונורא שמסקרן אותי. הוא רגיש, גם אם הוא לא מודה בזה. והוא נעלב ומתעצב ושמח על דברים גם אם הוא לא מצליח להודות בכך. פעם הוא לא יכל להגיד לי שהוא אוהב אותי, כי ביקשתי ממנו לא לשקר לעולם. היום הוא אומר את זה יותר.

''אתה בדיכאון בזמן האחרון, אתה יודע?''

''אני כבר שנים בדיכאון.''

  אני לא רואה נצח יותר. ראיתי פעם, ראיתי ילדים מתרוצצים וספרים על מדפים, ראיתי את גיל חמישים ושישים וסקס מוזר. אני רוצה לראות שוב, טוב לי עכשיו ואני רוצה שימשיך להיות לי טוב. אני רוצה שלי יהיה טוב, ולו יהיה טוב, ואולי בעוד חצי שנה גם נעבור לגור ביחד ונוכל לעשות סקס במטבח כדי לעודד אותי ולראות סרטים על המיטה שלנו ויהיה לנו טוב ביחד. לא גיל חמישים, לא ילדים. אבל חצי שנה מעכשיו - זה משהו, לא?

  אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות, זה שאסור לקחת את האחריות על הרגשות של מישהו אחר. אנשים אחרים יהיו מדוכאים, איתי או בלעדי, לא משנה מה אעשה. אני יכולה להחמיר דיכאון, אני יכולה להקל עליו, אבל אני לא יכולה לבטלו. זה משהו מעכל ושוחק, שצריך לזהות ולהיפטר ממנו ביסודיות כמו מעובש. עוד משהו, דיכאון הוא דבר מדבק. ולפעמים אני מפחדת שאדבק בעצמי שוב.

 יש לנו סקס משוגע. ממש משוגע. משוגע במובן של מאוד טוב, ומשוגע במובן של צורך בצנזורה כשאני מספרת לחברות שלי. בתור מישהי שלא חשבה שזה מצב שיכול לקרות, אני מאוד שמחה שהוא קורה. עדיין יש לי חרדות לפעמים. אני עדיין מתקפלת לכדור קטן, אני עדיין מכסה את הפנים ונרתעת מכל מגע קטן. אבל הן עוברות, הוא מפסיק את מעשיו ומבקש ממני להסתובב אליו, ובגלל שהוא מבקש כל כך יפה אני מסתובבת. ואז הוא מדבר איתי, והחרדה עוברת. אני נזכרת שאין לי ממה לפחד, בכל פעם מחדש. וזה משהו חדש, שאני יכולה להעריך.